<mark>בן-ציון תומר</mark> היה משורר ישראלי שעלה לארץ עם
"ילדי טהרן". הוא פירסם בעיקר ספרי שירה, אבל כתב גם מחזה: "ילדי הצל" שהועלה בארץ ע"י תיאטרון הבימה והצליח בזמנו מאוד. סיפרו זה "דרך מֶלַח" הוא ספר שהוא בעצם אוטוביוגרפי. ואני אישית מאוד אוהב ספרים אוטוביוגרפיים... הוא מספר בו את קורות נדודיו כילד מעט לפני המלחמה בפולין. שהייתו עם משפחתו בתחילת המלחמה זמן קצר תחת הכיבוש הגרמני ואחר כך את חיי הפליטות הקש

סיימתי את הקריאה של המחזה הנ"ל ביום וחצי. הוא לא ארוך כל כך, אבל יש בו הרבה חומר למחשבה. קראתי בחיי כמה מחזות, אני לא יכול להגיד שזו הסוגה המועדפת עלי לקריאה (ראו לעיל ביקורת שלי על "מותו של סוכן" של ארתור מילר), אבל בכל זאת התחברתי. האם זה בגלל שליוויתי השנה קבוצה של שמיניסטים לפולין? האם זה בגלל שרכשתי לעצמי ספרייה קטנטנה של "ספרים למשלחת לפולין" בשביל הנסיעה? (ראו רשימת קריאה שלי "ספרים למשלחת

לכולנו ישנם מטענים רגשיים. מטעני עבר שאין ביכולתנו לסלק, למחות את נוכחותם הצורבת בנפשנו. הם מעין אות קין התובע חותם ונוכחות, חותם פלדתי, קר ומנוכר. חסר רחמים ובושה. לרבים מאיתנו ישנו צל, צל שרודף אותנו וגם אם חיינו מתנהלים על מי מנוחות, יבליח שבריר השנייה בו הצל יחמוק אל תוך נפשנו ויאזכר את קיומו. יאותת על נכונותו להישאר בתוך הוויתנו. הוא תמיד שם, עימנו.
מחזה זה עוסק ברגשות אשם. רגשות אשם של בח