בן-ציון תומר היה משורר ישראלי שעלה לארץ עם
"ילדי טהרן". הוא פירסם בעיקר ספרי שירה, אבל כתב גם מחזה: "ילדי הצל" שהועלה בארץ ע"י תיאטרון הבימה והצליח בזמנו מאוד. סיפרו זה "דרך מֶלַח" הוא ספר שהוא בעצם אוטוביוגרפי. ואני אישית מאוד אוהב ספרים אוטוביוגרפיים... הוא מספר בו את קורות נדודיו כילד מעט לפני המלחמה בפולין. שהייתו עם משפחתו בתחילת המלחמה זמן קצר תחת הכיבוש הגרמני ואחר כך את חיי הפליטות הקשים של משפחתו בברה"מ של זמן המלחמה את הרעב והמחלות והניסיונות שהתנסה בהם... עד כניסתו כיתום לכאורה לבית יתומים - מה שעזר להישרדותו ואיפשר את עלייתו לארץ עוד בזמן המלחמה. אלא שהוא איננו עושה זאת בצורה רגילה: טכנית בנוי הספר בצורה של סיפורים נפרדים, שמתחברים בצורה ליניארית, בציר הזמן שעובר על הילד המספר. מה שיפה בספר מבחינתי הוא השפה הגבוהה שבה משתמש המספר וגם העובדה שחלקים רבים מהסיפורים שבו כתובים ממש כשירה!... אני מביא לכאן קטע להמחשת דבריי:
" המרחבים נפרשו כמניפה המחליפה צבעים ללא הרף. באשמורת אחרונה, ברכבת הדוהרת מזרחה, חוצה יערות אורנים, ראיתי בחלון, עיניים גדולות, זרחניות, של איילה מכושפת. מבוהלת עקרה ממקומה, ורצה כמטורפת אל תוך האש, שעלתה והבעירה את ראשי האילנות"... (עמ' 26) בסיפור אחר הוא מתאר ניסיון מיני שנתנסה בו (כילד כמובן) והוא מתאר בצורה פיוטית ומעודנת את מה שאצל מישהו אחר היה נראה פשוט כתיאור פורנוגרפי... ואני מצטט:" שמאלה בתוך מכנסיה, מגהצת את ביטנה, מן הטבור עד למפרץ רגליה. פתאום קיפלה אותן וכל פלג גופה התחתון החל לנתר מעלה מטה ... פגיון קטן ודק נשלף מנדנו בשיפולי בטני והכה באדמה הקישחת..." (עמ' 244)
הספר יצא עוד בימי חייו של בן-ציון תומר במהדורה חלקית בהוצאת "תרמיל" הזכורה לטוב אך הספר השלם הנוכחי שכולל את כל הסיפורים - עליו אני מדבר יצא בעריכת העורכת רינה צדקה רק לאחר מותו של המחבר...
במצב הנוכחי של ספרים שנכתבים בשפה רזה ויבשה, השילוב הזה של הדימויים הפיוטיים והשפה הגבוהה הוא שילוב מנצח מבחינתי... זהו ספר שנהניתי ממנו מאוד ואני ממליץ עליו ללא היסוס.
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
