ביקורת ספרותית על ילדי הצל - מחזה בשתי מערכות מאת בן-ציון תומר
ספר מעולה

---

לכולנו ישנם מטענים רגשיים. מטעני עבר שאין ביכולתנו לסלק, למחות את נוכחותם הצורבת בנפשנו. הם מעין אות קין התובע חותם ונוכחות, חותם פלדתי, קר ומנוכר. חסר רחמים ובושה. לרבים מאיתנו ישנו צל, צל שרודף אותנו וגם אם חיינו מתנהלים על מי מנוחות, יבליח שבריר השנייה בו הצל יחמוק אל תוך נפשנו ויאזכר את קיומו. יאותת על נכונותו להישאר בתוך הוויתנו. הוא תמיד שם, עימנו.
מחזה זה עוסק ברגשות אשם. רגשות אשם של בחור צעיר, עולה חדש- נושן, בשם יורם. הזונח את עברו הגלותי בתקווה כמוסה להיטמע באורח החיים הצברי, העברי. יורם הוא פליט של "ילדי טהארן", ילדים יהודים-גלותיים שנשלחו לאיראן, בעיצומה של הרעה החולה כנגד היהודים, כשהאדמה מתחילה להשחיר והמצב באירופה מבשר רע ליהודים, עליית הנאציזם מצויה בשיא אונה, ודווקא ובשל כך, נשלחים מספר מסוים של ילדים יהודים אל ארצות ערב ולאחר מכן מעלים אותם ארצה. יורם, שבמקור שמו הוא בכלל יוסלה, משתדל, כפי שציינתי בפניכם, לאמץ לעצמו מנטליות אחרת, למחוק ולפוגג את יוסלה הפולני ולהאיר פנים אל יורם הישראלי ולחבקו בהבנה והערכה תוך השלכת גלימת העבר הרחק ממנו, תוך פיזור שקרים מתקתקים בנוגע לעברו, שקרים שנועדו להסתיר את העובדה שלא נולד בארץ. נסיון זה מדגיש עבורנו את תלאותיו של עולה חדש בדרכו להכרה מלאה בידי ילידי הארץ שאינם ששים לקבלו בזרועות פתוחות, הוא מתקבל בחשדנות. יורם, באופן מובהק, מאמץ לעצמו כיסוי, מעטה התחזותי. למרות שלמראית עין ניסיון ההתחזות מצליח, יורם אינו שלם עם ההווה כי עברו נותר פעור, ללא סגירתם של הקצוות הפרומים. יורם חש אשמה גדולה, מפח נפש על היותו היחיד מבני משפחתו שניצל מן התופת הנאצית, מן החיה המפלצתית שנעצה בבני עמו ומשפחתו את ניביה ולא הרפתה עד קיצוצם דק, רמיסתם לאבק מיניאטורי ובלתי נראה.
המחשבות אודות העבר תוקפים אותו מפעם לפעם, המחשבות אודות שני אחיו, יאנק שניצל בעור שיניו ממחנה ההשמדה בוורשה ואחותו ואחיינו שלא הצליחו להיחלץ מתוך הרוע האנושי, הגהנום בדמות אדם, ונספו שם, בימי השואה.
על אף הנכונות של יורם לנעול דלתות נפשו לעבר המכאיב, אין הדבר מתרחש לפי רצונו וכמיהתו, הוא רדוף בידי צלו השחור שמעיב על חייו, הוא מאשים עצמו בהישארות בחיים, בבריחה, בזמן שבני משפחתו ניסו למצוא פרצה בגהנום שנחת עליהם. הקונפליקטים האישיים שיורם מנסה להדחיקם באים לידי ביטוי, מוצבים בפניו עירום ועריה, כאשר אחיו ואשתו, הלנקה, מודעים על עלייתם ארצה יחד עם שני הוריו. זו קריאת השכמה ליורם להתמודד עם עברו הכאוב, המצולק. יחד עם זאת, דמות נוספת מתלווה אל יורם כצל חרישי והלא הוא זיגמונד, גיסו, בעלה של אחותו המנוחה אשר נקרעו זה מזה לפני הכרותם והתוודועתם אל קיומו של השני. זיגמונד הנאבק אף הוא עם זכרונותיו ותחושת אשמה משל עצמו בשל היותו אחד מן היודנראט, המשטר היהודי שבכדי להציל עצמו ואת גופו פעל בכפיפה אחת עם הנאצים, לעיתים כנגד אחיו היהודים. עובדה זו, שזידמונד נותר חי ואף עלה ארצה ואישתו ובנו לא הצליחו להמלט מידי המכונה הנאצית הרצחנית, עוררה בו תחושות החמצה, דאבון לב ובעיקר רגשות אשם שהוא אינו מצליח להשתחרר מהם ולכן מעמיד פני חולה רוח כפי שעשה המלט במחזהו של שייקספייר. זיגמונד ויורם הם מסוככים בלא יודעין איש על רעהו ומצלים עליו, הופכים למקשה אחת של ייסורים כתוצאה מרגשות האשם על מעשיהם או חוסר מעשיהם בעת ההיא, שאפלה דביקה שרתה על הכול.
לכל אחת מהדמויות במחזה נפלא וכנה זה ישנו מטען רגשי שהיא סוחבת עימה ופורשת בפנינו כיריעות בד קטנטנות אך צפופות ודוקרות שבאמצעותן אנחנו מגלים את עברה, זכרונותיה, הקשיים שהם חלק ממנה. המחזה עוסק בצורה ייחודית, נוגעת ומיומנת בשלל מצבים ודמויות. הוא מעניק לקורא את אותה התמונה מזוויות אחרות וכך לא רק שהוא צולח את המשימה הסבוכה של הנכחת טרגדיה וכאב אנושי אלא מלמדנו שהקושי אינו נחלתם של מי שהיו שם בלבד אלא של קרוביהם והעם היהודי כולו. כולנו שותפים לזוועה הזאת, כולנו שטים באותה הסירה שמסלולה זהה.

» ביקורות נוספות של סקאוט
» ביקורות נוספות על ילדי הצל - מחזה בשתי מערכות