“לכולנו ישנם מטענים רגשיים. מטעני עבר שאין ביכולתנו לסלק, למחות את נוכחותם הצורבת בנפשנו. הם מעין אות קין התובע חותם ונוכחות, חותם פלדתי, קר ומנוכר. חסר רחמים ובושה. לרבים מאיתנו ישנו צל, צל שרודף אותנו וגם אם חיינו מתנהלים על מי מנוחות, יבליח שבריר השנייה בו הצל יחמוק אל תוך נפשנו ויאזכר את קיומו. יאותת על נכונותו להישאר בתוך הוויתנו. הוא תמיד שם, עימנו.
מחזה זה עוסק ברגשות אשם. רגשות אשם של בחור צעיר, עולה חדש- נושן, בשם יורם. הזונח את עברו הגלותי בתקווה כמוסה להיטמע באורח החיים הצברי, העברי. יורם הוא פליט של "ילדי טהארן", ילדים יהודים-גלותיים שנשלחו לאיראן, בעיצומה של הרעה החולה כנגד היהודים, כשהאדמה מתחילה להשחיר והמצב באירופה מבשר רע ליהודים, עליית הנאציזם מצויה בשיא אונה, ודווקא ובשל כך, נשלחים מספר מסוים של ילדים יהודים אל ארצות ערב ולאחר מכן מעלים אותם ארצה. יורם, שבמקור שמו הוא בכלל יוסלה, משתדל, כפי שציינתי בפניכם, לאמץ לעצמו מנטליות אחרת, למחוק ולפוגג את יוסלה הפולני ולהאיר פנים אל יורם הישראלי ולחבקו בהבנה והערכה תוך השלכת גלימת העבר הרחק ממנו, תוך פיזור שקרים מתקתקים בנוגע לעברו, שקרים שנועדו להסתיר את העובדה שלא נולד בארץ. נסיון זה מדגיש עבורנו את תלאותיו של עולה חדש בדרכו להכרה מלאה בידי ילידי הארץ שאינם ששים לקבלו בזרועות פתוחות, הוא מתקבל בחשדנות. יורם, באופן מובהק, מאמץ לעצמו כיסוי, מעטה התחזותי. למרות שלמראית עין ניסיון ההתחזות מצליח, יורם אינו שלם עם ההווה כי עברו נותר פעור, ללא סגירתם של הקצוות הפרומים. יורם חש אשמה גדולה, מפח נפש על היותו היחיד מבני משפחתו שניצל מן התופת הנאצית, מן החיה המפלצתית שנעצה בבני עמו ומשפחתו את ניביה ולא הרפתה עד קיצוצם דק, רמיסתם לאבק מיניאטורי ובלתי נראה.
המחשבות אודות העבר תוקפים אותו מפעם לפעם, המחשבות אודות שני אחיו, יאנק שניצל בעור שיניו ממחנה ההשמדה בוורשה ואחותו ואחיינו שלא הצליחו להיחלץ מתוך הרוע האנושי, הגהנום בדמות אדם, ונספו שם, בימי השואה.
על אף הנכונות של יורם לנעול דלתות נפשו לעבר המכאיב, אין הדבר מתרחש לפי רצונו וכמיהתו, הוא רדוף בידי צלו השחור שמעיב על חייו, הוא מאשים עצמו בהישארות בחיים, בבריחה, בזמן שבני משפחתו ניסו למצוא פרצה בגהנום שנחת עליהם. הקונפליקטים האישיים שיורם מנסה להדחיקם באים לידי ביטוי, מוצבים בפניו עירום ועריה, כאשר אחיו ואשתו, הלנקה, מודעים על עלייתם ארצה יחד עם שני הוריו. זו קריאת השכמה ליורם להתמודד עם עברו הכאוב, המצולק. יחד עם זאת, דמות נוספת מתלווה אל יורם כצל חרישי והלא הוא זיגמונד, גיסו, בעלה של אחותו המנוחה אשר נקרעו זה מזה לפני הכרותם והתוודועתם אל קיומו של השני. זיגמונד הנאבק אף הוא עם זכרונותיו ותחושת אשמה משל עצמו בשל היותו אחד מן היודנראט, המשטר היהודי שבכדי להציל עצמו ואת גופו פעל בכפיפה אחת עם הנאצים, לעיתים כנגד אחיו היהודים. עובדה זו, שזידמונד נותר חי ואף עלה ארצה ואישתו ובנו לא הצליחו להמלט מידי המכונה הנאצית הרצחנית, עוררה בו תחושות החמצה, דאבון לב ובעיקר רגשות אשם שהוא אינו מצליח להשתחרר מהם ולכן מעמיד פני חולה רוח כפי שעשה המלט במחזהו של שייקספייר. זיגמונד ויורם הם מסוככים בלא יודעין איש על רעהו ומצלים עליו, הופכים למקשה אחת של ייסורים כתוצאה מרגשות האשם על מעשיהם או חוסר מעשיהם בעת ההיא, שאפלה דביקה שרתה על הכול.
לכל אחת מהדמויות במחזה נפלא וכנה זה ישנו מטען רגשי שהיא סוחבת עימה ופורשת בפנינו כיריעות בד קטנטנות אך צפופות ודוקרות שבאמצעותן אנחנו מגלים את עברה, זכרונותיה, הקשיים שהם חלק ממנה. המחזה עוסק בצורה ייחודית, נוגעת ומיומנת בשלל מצבים ודמויות. הוא מעניק לקורא את אותה התמונה מזוויות אחרות וכך לא רק שהוא צולח את המשימה הסבוכה של הנכחת טרגדיה וכאב אנושי אלא מלמדנו שהקושי אינו נחלתם של מי שהיו שם בלבד אלא של קרוביהם והעם היהודי כולו. כולנו שותפים לזוועה הזאת, כולנו שטים באותה הסירה שמסלולה זהה.”

“סיימתי את הקריאה של המחזה הנ"ל ביום וחצי. הוא לא ארוך כל כך, אבל יש בו הרבה חומר למחשבה. קראתי בחיי כמה מחזות, אני לא יכול להגיד שזו הסוגה המועדפת עלי לקריאה (ראו לעיל ביקורת שלי על "מותו של סוכן" של ארתור מילר), אבל בכל זאת התחברתי. האם זה בגלל שליוויתי השנה קבוצה של שמיניסטים לפולין? האם זה בגלל שרכשתי לעצמי ספרייה קטנטנה של "ספרים למשלחת לפולין" בשביל הנסיעה? (ראו רשימת קריאה שלי "ספרים למשלחת לפולין") או אולי זה בהשראת יום השואה האחרון שבו שמעתי עדות חייה מפיה של ניצולה? (שתזכה לחיים טובים וארוכים). בכל אופן, זה נוגע בי לקרוא על הקשיים של העולים מאירופה לארץ ישראל.
סוגת המחזות היא קשה לקריאה, בעיקר למי שרגיל לצפות הרבה בטלוויזה, שבה המוח מקבל פלט שמחדיר לתת מודע את התפאורה ואת המראה של הדמויות. במחזה זה הפוך לגמרי - אתה יכול למצוא את עצמך קורא שורה שלמה ורק בסוף השורה חוזר לבדוק מי בעצם אמר אותה. זה קשה להכנס לראש של מחזה, אבל קשה עוד יותר להגיע לקריאה רציפה כאילו זה ספר.
המחזה ילדי הצל, נכתב בצורה נפלאה בידי המחזאי (לא הסופר) בן-ציון תומר ב1963, הוא מתאר את ארץ ישראל בתקופתו בעיניו של חייל משוחרר שעלה לארץ כילד, לאחר שהוריו העידו עליו שהוא יתום כדי שיזכה להמלט מידי הצוררים. החיים בארץ היטיבו איתו, ובנקודה בזמן בה המחזה מתחיל יש לו אישה שהוא אוהב, יש לו חברים ויש לו חיים טובים בתל אביב. אבל העבר רודף אותו, הוא לא מפסיק לחלום סיוטים על הוריו, והוא מנסה להדחיק את הרגשות שלו. זהו מחזה קצר כל כך אבל טעון כל כך במתח שבין העולים הישנים לחדשים, בין הצברים לעולים, בין העבר להווה (של 1963) ובין הדברים שנשארו מאחור לבין מה שצופה העתיד.
ילדי הצל נכנס אצלי לרשימה מומלצת לפני פולין משתי סיבות: 1. הוא קצר - ויש תלמידים שבקושי מוכנים לקרוא משהו במהלך המסע הזה אז לפחות שיקראו משהו קצר. 2. הוא מדבר על כל הדברים שלומדים עליהם בהכנה - החיים היהודיים, הקושי הנפשי, ההתמודדות עם העלייה, הבריחה, היהודים בעלי התפקידים בשואה, חיפוש בני המשפחה וכו...
לסיכום, מעניין מאוד, ומעלה הרבה מחשבות על החיים שלנו כאן בארץ גם כיום.”