“וולטר סטארבאק, גיבור הסיפור, נמצא בשלהי חייו. הצעיר העני ודרכו בחיים מהלימודים בהרווארד, ארבעת הנשים האהובות עליו והתהפוכות בחייו, הוא נושא הסיפור. הוא לא גיבור, כך הוא מעיד על עצמו, שכן מעולם לא סיכן את עצמו. אחת מאהובותיו, על ערש דווי, מאפיינת אותו: "אתה לא אשם שנולדת בלי לב. לפחות ניסית להאמין במה שאנשים עם לב מאמינים – כך שהיית אדם טוב, איך שלא יהיה".
אבל חשוב מכך, זהו גם סיפורה של אמריקה הגדולה משלהי המאה ה-19 ועד סוף שנות ה-70' של המאה ה-20. זהו גם, לדעתי, חשבון נפש נוקב שעורך קורט וונגוט עם חייו והחברה בה הוא חי, על כיעורה ומיעוט החמלה האנושית שבה. חמוש בתובנות עמוקות העטופות בהומור מושחז הוא שוחט פרות קדושות יותר ופחות בפנתיאון האמריקני. זהו בראש וראשונה סיפור עצוב שניתן לסכמו במילותיו של הגיבור הזקן: " ...ואפילו כעת, בגיל שישים וחמש, גיל כה נוגה, אני מגלה שרגלי רועדות כאשר אני נתקל באדם כלשהו שעדיין מקווה שיום אחד תהיה משפחה אחת גדולה, מאושרת ושלווה על-פני כדור הארץ – משפחת האדם....אני עדיין מאמין שניתן איכשהו להגיע לשלום, לשפע ולאושר. אני טיפש". הגיבור חולק עימנו תובנה זו כבר בתחילת הסיפור, שאר הסיפור מסביר למעשה מדוע זה כך.
וונגוט אינו חס על אושיות החברה האמריקנית ושביעות הרצון העצמית שלה. הממשל מתנהג כמו נוכל בתרגילי עוקץ המבוססים על עקרון הפירמידה – הוא שוקע בחובות עצומים, אך דואג שחלק מאזרחי המדינה יחיה טוב. וונגוט מסכם: "..הממשלה הפדראלית היתה לגמרי לא מוכנה לנהל את כל העסקים...לטובת העם".
בדרך וונגוט שופך אש וגופרית על הקפיטליזם באמריקה: "..רוב העסקים שתוכננו רק כדי להפיק רווחים, היו אדישים לגורל העם, ממש כמו, נאמר, סופות רעמים....הכלכלה הינה מערכת מזג-אוויר חסרת מחשבה ולא יותר מזה". גרוע מכך, המלחמות נועדו לשרת את האינטרסים הצרים של המעטים בעלי ההון: "(סאקו וואנצטי) חשבו תמיד על האכזריות אטומת הלב של עולם העסקים, ששדות הקרב של מלחמת העולם הראשונה היו פשוט מקומות נוספים של עבודה מסוכנת ומחרידה; שם יכולים היו אנשים ספורים לפקח על אובדן חייהם של מליוני בני אדם בתקווה לעשות כסף". הקפיטליזם כה נטוע בהוויה האמריקנית עד שהוא שריר וקיים גם בעולם הבא: "הסיפור תיאר מרכז קבלה עצום מחוץ לשערי הפנינים של גן-עדן- מלא במחשבים ומאויש באנשים שהיו רואי חשבון מוסמכים, יועצי השקעות או מנהלי עסקים, בהיותם על כדור הארץ. לא יכולת להכנס לגן- עדן עד שלא היית נתון לחשיפה מלאה באשר למידת הצלחתך במימוש הזדמנויות עסקיות שאלוהים, על-ידי מלאכיו, הציע לך על פני כדור הארץ...החמצת הזדמנות היתה, פחות או יותר, סיפור של חילול קודש". הדיון בין אלברט איינשטיין לבין אחד מרואי החשבון ואח''כ עם אלוהים הוא, לדעתי, החלק המבריק ביותר בספר.
וונגוט גם לועג לבוגרי הרווארד, אותם אנשים המפעילים את המערכת השלטונית. "סוג השכל הישר שלהם (של סאקו וואנצטי) – קדוש או לא, ומבוסס על ספרים שאנשי הרווארד קראו מתוך שגרה וללא השפעות –לוואי מזיקות...". כך גם בהשוואה לאחת מאהובותיו: "איזה ראש נפלא היה לה!....קראה את כל הספרים שקראתי או שהעמדתי פנים שקראתי כתלמיד הרווארד".
וונגוט משלב בצורה מרשימה פנטזיה עם אירועים הסטוריים מתועדים כדי לבנות את עולם העלילה. אחת הדוגמאות המצמררות לכך מתייחסת ל"צדק" האמריקני: "השופט...אמר לחבר המושבעים: 'אדם זה, על-אף שאולי לא ביצע למעשה את הפשע שיוחס לו, הינו למרות זאת אשם מבחינה מוסרית, מפני שהינו האויב של המוסדות הציבוריים הקיימים שלנו".
מול כל אלה נדונו המאמצים של שוחרי הטוב לכשלון. גם המניעים שלהם לא ברורים למערכת האמריקנית: "השופט גילה בו עניין ושאל אותו מדוע אדם בעל חינוך כה מעולה, שבא ממשפחה כה טובה, הטביע את עצמו עד צוואר במעמד הפועלים....(ענה לו) מדוע? בגלל הדרשה על ההר, אדוני".
"הדרשה על ההר" מוזכרת על ידי וונגוט בכמה מספריו ונראה כי עיצבה את השקפת עולמו ההומניסטית. זו, למרות כשלונה בספר מריר זה, נוכחת במעשיהן של דמויות שונות, המנסות להפוך את העולם לטוב יותר.
הדירוג: הספר מעולה שכן הוא מביא את המיטב בסגנונו המושחז מלא ההומור של וונגוט. הוא אינו חס על פרות קדושות ומכריח את הקורא להרהר בשאלות לגבי טיבו של האדם והמערכות החברתיות אמונתיות אותן ברא, ובכך גדולתו.
השורה התחתונה: מומלץ בחום בזכות התובנות על נושאים שברומו של עולם ובזכות השילוב המופלא של פנטזיה ומציאות. לעניות דעתי, ספר שאין לוותר על קריאתו.”