“בעיירונת בירגלאר, שבמדינת הריינלנד-פפאלץ בגרמניה, התנהל משפטם של שניים: האב היינריך גיאורג גרול, נגר אומן ובנו, גיאורג גרול, חייל. השניים מואשמים בכך שהציתו רכב צבאי, שהיה ברשותו של הבן. השניים הודו בביצוע המעשה. מדוע עשו זאת, במהלך נסיעת שירות של הבן עם הרכב הצבאי? את זה משאירים הנאשמים להבהרות הסניגור. הסיפור, המתרחש בשנות ה-60' במערב גרמניה, עוקב אחרי נפתולי המשפט האזרחי של השניים. כבר בעמוד”

“עצוב רק אצלו המבט ניגון אחד שמור בזיכרוני מילדות, לעיתים הוא עולה ופורץ מתוכי כמנגינה, ולעתים כשיר, המזכיר את תמצית העצבות. שמש עולה יורד גם הליל אך הליצן עוד ממשיך וצוהל. עיניו מעולם לא ידעו מה זה בכי עצוב רק אצלו המבט. דמעה מעולם לא ירדה לו על הלחי, כי הוא להצחיק רק נועד. השיר הצליח להתקבע בנפשי ובזיכרוני בזכות פגישה שלי עם בני ברמן הטרובדור, מי ששר בקולו הצרוד את שיר הליצן”

“הפינה הזאת בקצה אולם ההמתנה להקרנות היתה שם מן הסתם עוד לפני שהגעתי אבל בכלל לא התקרבתי כדי לראות מה יש בה. מרחוק ראיתי שורה של מה שאני הייתי קוראת ספרי תנ"ך אבל זה בטח איזה סוג של ספרים אחרים מהז'אנר, והשאר היה סתם ערבוביה צבעונית שלא נראתה מעניינת. רק בביקור השמיני או התשיעי ניגשתי. זה היה אחרי שהתחוור לי שהספר שהבאתי איתי, "יהא שמי גנטנביין" של מקס פריש, ספר שמצאתי לא מזמן מונח על איזה פח בנוה”

“על ספרו הנודע של היינריך בל ״הכבוד האבוד של קתרינה בלום״ שמעתי כבר בנערותי ומאחר שעד כה טרם קראתי ולו ספר אחד מפרי עטו של חתן פרס נובל זה, ניצלתי את המבצע המשתלם (ספר בעשרה שקלים) של ״כנרת, זמורה-דביר״ ורכשתי שניים מספריו של בל ואחד מהם הספר הזה. מדובר בנובלה שסיפור המסגרת שלה לכאורה מעניין ואקטואלי שבעתיים בימנו בה התקשורת מובלת על ידי הרשתות החברתיות: בחורה צעירה ונאה בשם קתרינה בלום מכירה”

“בעיירונת בירגלאר, שבמדינת הריינלנד-פפאלץ בגרמניה, התנהל משפטם של שניים: האב היינריך גיאורג גרול, נגר אומן ובנו, גיאורג גרול, חייל. השניים מואשמים בכך שהציתו רכב צבאי, שהיה ברשותו של הבן. השניים הודו בביצוע המעשה. מדוע עשו זאת, במהלך נסיעת שירות של הבן עם הרכב הצבאי? את זה משאירים הנאשמים להבהרות הסניגור. הסיפור, המתרחש בשנות ה-60' במערב גרמניה, עוקב אחרי נפתולי המשפט האזרחי של השניים. כבר בעמוד”

“עצוב רק אצלו המבט ניגון אחד שמור בזיכרוני מילדות, לעיתים הוא עולה ופורץ מתוכי כמנגינה, ולעתים כשיר, המזכיר את תמצית העצבות. שמש עולה יורד גם הליל אך הליצן עוד ממשיך וצוהל. עיניו מעולם לא ידעו מה זה בכי עצוב רק אצלו המבט. דמעה מעולם לא ירדה לו על הלחי, כי הוא להצחיק רק נועד. השיר הצליח להתקבע בנפשי ובזיכרוני בזכות פגישה שלי עם בני ברמן הטרובדור, מי ששר בקולו הצרוד את שיר הליצן”

“הפינה הזאת בקצה אולם ההמתנה להקרנות היתה שם מן הסתם עוד לפני שהגעתי אבל בכלל לא התקרבתי כדי לראות מה יש בה. מרחוק ראיתי שורה של מה שאני הייתי קוראת ספרי תנ"ך אבל זה בטח איזה סוג של ספרים אחרים מהז'אנר, והשאר היה סתם ערבוביה צבעונית שלא נראתה מעניינת. רק בביקור השמיני או התשיעי ניגשתי. זה היה אחרי שהתחוור לי שהספר שהבאתי איתי, "יהא שמי גנטנביין" של מקס פריש, ספר שמצאתי לא מזמן מונח על איזה פח בנוה”

“על ספרו הנודע של היינריך בל ״הכבוד האבוד של קתרינה בלום״ שמעתי כבר בנערותי ומאחר שעד כה טרם קראתי ולו ספר אחד מפרי עטו של חתן פרס נובל זה, ניצלתי את המבצע המשתלם (ספר בעשרה שקלים) של ״כנרת, זמורה-דביר״ ורכשתי שניים מספריו של בל ואחד מהם הספר הזה. מדובר בנובלה שסיפור המסגרת שלה לכאורה מעניין ואקטואלי שבעתיים בימנו בה התקשורת מובלת על ידי הרשתות החברתיות: בחורה צעירה ונאה בשם קתרינה בלום מכירה”