“עצוב רק אצלו המבט ניגון אחד שמור בזיכרוני מילדות, לעיתים הוא עולה ופורץ מתוכי כמנגינה, ולעתים כשיר, המזכיר את תמצית העצבות. שמש עולה יורד גם הליל אך הליצן עוד ממשיך וצוהל. עיניו מעולם לא ידעו מה זה בכי עצוב רק אצלו המבט. דמעה מעולם לא ירדה לו על הלחי, כי הוא להצחיק רק נועד. השיר הצליח להתקבע בנפשי ובזיכרוני בזכות פגישה שלי עם בני ברמן הטרובדור, מי ששר בקולו הצרוד את שיר הליצן העצוב. לאחר שנים רבות מאז בני שר לראשונה את השיר ולאחר שעזב את הארץ, הוא חזר משהות ארוכה בארצות הברית שם היה סקיפר - ספן. הכרתי אותו כמי שצילם והפיק סרטים לטלוויזיה הקהילתית, אדם נמרץ שנשא על כתפיו, מצלמת ענק, קריין, וערך את סרטיו, ומידי פעם התגעגע לשירו הישנים, והתמלא בעצב כשנזכר בילדיו שנשארו רחוקים. בעיני הוא גילם את הטרגדיה של הליצן העצוב, האמן שבתוך תוכו עצבות, כמי שהשיר ששר בצעירותו הוא בעצם תמצית חיו בבגרותו. בנעורי קראתי את המוקיון, של היינריך בל, הספר הפך לזיכרון רחוק, נזכרתי בו לפני שנים עת בני נפטר ממחלה. כעת לאחר שנים החלטתי לחזור לזיכרון הספר שבעיני מבטא יחד עם שירו של בני את תמצית מוטיב הליצן העצוב, ואת חיו של בני עצמו. הליצן הוא סוג של אמן בדרן, המורשת שלו נטועה בימי הביניים, אחד שפניו היו מכוסות איפור כבד, שעורר חיוך. מותר הייה לו לבקר את החברה ושליטיה, סוג של חסינות, ככזה הוא פיתח מבט מאוד ייחודי וביקורתי, ואמר דברים שאחרים לא העזו לומר. אני מתחבר די בקלות לדמות הכול כך אנושית של הליצן, כי כול אחד מאיתנו הוא בעצם סוג של ליצן, שמבע פניו משקף חזות אופטימית ושמחת חיים, כפי שסביבה שלנו מצפה מאיתנו, אבל בפנים, אוי הכאב, אוקיינוס גואה של עצב. היינריך בל, משתמש במטפורה הנפלאה של הליצן, בכדי לתאר את תופעת האנשים שבשולי החברה, במציאות חברתית, בה מתקיים הרבה עצב, דרכו מביט בל במבט ביקורתי ונוקב אל החברה הגרמנית של שנות השישים, חברה שעדיין רבים חווים בה עוני ומחסור, ובמקביל מתקיימת בה העמדת פנים, אנשים המאמצים זהויות ועמדות חדשות, בהתאמה למציאות הפוליטית. בל מסיר מפנייה של החברה את מסכות הצביעות. העלילה מספרת על לילה אחד, מחייו של האנס, המוקיון שהולך ונופל לשוליים הקיצוניים, הוא מכור לאלכוהול, פגוע ומוגבל מנפילה מהבמה, הקריירה שלו בהתרסקות, הוא נטול כסף, מנוכר ודחוי ממשפחתו, בודד וכואב אהבה נכזבת של חברה שכמעט הייתה רעיה, כואב את שכול אובדן אחותו האהובה במלחמה, עולם שאין בו חמלה ותיקווה. ממצבו העגום, האנס מתחשבן עם משפחתו ומכריו, על הצביעות, על האופן שבו הם התנערו מעברם במלחמת העולם השנייה, על המוסר הכפול שלהם כקתולים שגזלו את חברתו, זאת בעצם ביקורת חברתית נוקבת של בל, אותה הוא מבטא דרך דמותו וקולו של המוקיון. המוקיון, מסופר כמונולוג של עצב וכעס נגד העולם, דרך כתיבה מונוטונית, קטנה ואישית, שמשרה עצב, ודלות מכמירה, המזכירה רישומים בשחור לבן, על נייר, בגוון אפור חום, סיפור קטן דרכו מסופרת הבדידות והעצבות הקיומית. הספר הזה הוא עדיין טוב, יש בו חלקים חזקים, אחדים טרחניים, למרות זאת, הוא רלוונטי, בכך ששולי החברה שלנו כיום, הם יותר מנוכרים מתמיד, לחברה מסכות של צביעות כמו תמיד, רק שהפעם אין לנו מוקיונים, שיהוו המראה באמצעותה נוכל להביט בפרצופנו האמיתי. עצוב רק אצלו המבט, הוא מראה פנייה של החברה שלנו. עצוב... ------------------------------------------------------------------------------------------------------------------- שיר הליצן כתב מרדכי לבנון - הקלטה ישנה של פעם . http://www.youtube.com/watch?v=sIZoAMmbXY0&feature=player_detailpage היו היה פעם, כך סבתא אומרת, היו היה פעם קרקס. בין חבל לחבל שם דמות מכרכרת זאת דמות הליצן הננס. שמש עולה יורד גם הליל אך הליצן עוד ממשיך וצוהל. קטן וזעיר הוא נראה מול היתר אך עת לזירה הוא נכנס - פורץ הקהל בתשואות חן לפתע לכבוד הליצן הננס. שמש עולה... עיניו מעולם לא ידעו מה זה בכי עצוב רק אצלו המבט. דמעה מעולם לא ירדה לו על הלחי, כי הוא להצחיק רק נועד. שמש עולה... וערב אחד אביו מן החבל נפל וגופו התרסק. בכה הקרקס עת טמנוהו בקבר, אך בנו הליצן עוד צוחק. שמש עולה...”

“כתיבה פשוט מופלאה, אחד הספרים הכי underated שנתקלתי עם לא ה- . בניגוד ל"תפסן" שמתאר את הגיבור ככזה שלא יכול להשתלב בחברה בגלל שהוא פשוט מטומטם, הספר הזה מתאר את הגיבור שאצילותו ומידותיו הטובות פשוט מותירות אותו להיות לבד לחלוטין. אחרי שכ"כ התאכזבתי מ"התפסן" וקראתי את הספר הזה, אז הבנתי למה כל כך התאכזבתי ממנו.”

“אז בוא נראה, מיהו המוקיון? בחור בורח מהבית ולוקח איתו בחורה פשוטה לפני בחינות הבגרות שלה, סוחב אותה איתו במשך שנים בלי נישואים, בלי ילדים. הוא מפתח את הקריירה שלו והיא בינתיים... מה בעצם? כאשר ההדוניסט הצעיר מגלה 'להפתעתו' שהמריה שלו עזבה אותו לטובת חיים נורמליים,הוא מתחיל להשתולל ומאשים במצבו הנוכחי את משפחתו, חבריו וכולם בעצם- חוץ מאת עצמו. היחס המשפיל של המוקיון כלפי הוריו פשוט דוחה, ונראה שהוא מתייחס לאנשים סביבו כאל כספומטים מהלכים- הרי כולם חייבים לו, נכון? לגבי הביקורת על קתוליות והפוליטיקה הגרמנית אין לי הרבה מה להגיד כי אינני מתמצא בנושא, אך להיות אנטי-נאצי וכופר בדת לא הופך אותך בהכרח לקדוש. סה"כ ציפיתי לסיפור שנון וקולח, עם תיאורים אומנותיים כלשהם (של נוף, חדר, הופעה, משהו...) וקצת דרמה. במקום זה קיבלתי מונולוג ארוך ומתבכיין.”

“ספר שהוא מראה לחברה מתחסדת, זו השבויה בסטריאוטיפים שהיא בונה לעצמה. התרסה נוקבת עם גיחוך לחברה בה חי המוקיון שמתעקש על האמת שלו. ספר שהוא חומר למחשבה בכל חברה ובכל עת.”

“עצוב רק אצלו המבט ניגון אחד שמור בזיכרוני מילדות, לעיתים הוא עולה ופורץ מתוכי כמנגינה, ולעתים כשיר, המזכיר את תמצית העצבות. שמש עולה יורד גם הליל אך הליצן עוד ממשיך וצוהל. עיניו מעולם לא ידעו מה זה בכי עצוב רק אצלו המבט. דמעה מעולם לא ירדה לו על הלחי, כי הוא להצחיק רק נועד. השיר הצליח להתקבע בנפשי ובזיכרוני בזכות פגישה שלי עם בני ברמן הטרובדור, מי ששר בקולו הצרוד את שיר הליצן העצוב. לאחר שנים רבות מאז בני שר לראשונה את השיר ולאחר שעזב את הארץ, הוא חזר משהות ארוכה בארצות הברית שם היה סקיפר - ספן. הכרתי אותו כמי שצילם והפיק סרטים לטלוויזיה הקהילתית, אדם נמרץ שנשא על כתפיו, מצלמת ענק, קריין, וערך את סרטיו, ומידי פעם התגעגע לשירו הישנים, והתמלא בעצב כשנזכר בילדיו שנשארו רחוקים. בעיני הוא גילם את הטרגדיה של הליצן העצוב, האמן שבתוך תוכו עצבות, כמי שהשיר ששר בצעירותו הוא בעצם תמצית חיו בבגרותו. בנעורי קראתי את המוקיון, של היינריך בל, הספר הפך לזיכרון רחוק, נזכרתי בו לפני שנים עת בני נפטר ממחלה. כעת לאחר שנים החלטתי לחזור לזיכרון הספר שבעיני מבטא יחד עם שירו של בני את תמצית מוטיב הליצן העצוב, ואת חיו של בני עצמו. הליצן הוא סוג של אמן בדרן, המורשת שלו נטועה בימי הביניים, אחד שפניו היו מכוסות איפור כבד, שעורר חיוך. מותר הייה לו לבקר את החברה ושליטיה, סוג של חסינות, ככזה הוא פיתח מבט מאוד ייחודי וביקורתי, ואמר דברים שאחרים לא העזו לומר. אני מתחבר די בקלות לדמות הכול כך אנושית של הליצן, כי כול אחד מאיתנו הוא בעצם סוג של ליצן, שמבע פניו משקף חזות אופטימית ושמחת חיים, כפי שסביבה שלנו מצפה מאיתנו, אבל בפנים, אוי הכאב, אוקיינוס גואה של עצב. היינריך בל, משתמש במטפורה הנפלאה של הליצן, בכדי לתאר את תופעת האנשים שבשולי החברה, במציאות חברתית, בה מתקיים הרבה עצב, דרכו מביט בל במבט ביקורתי ונוקב אל החברה הגרמנית של שנות השישים, חברה שעדיין רבים חווים בה עוני ומחסור, ובמקביל מתקיימת בה העמדת פנים, אנשים המאמצים זהויות ועמדות חדשות, בהתאמה למציאות הפוליטית. בל מסיר מפנייה של החברה את מסכות הצביעות. העלילה מספרת על לילה אחד, מחייו של האנס, המוקיון שהולך ונופל לשוליים הקיצוניים, הוא מכור לאלכוהול, פגוע ומוגבל מנפילה מהבמה, הקריירה שלו בהתרסקות, הוא נטול כסף, מנוכר ודחוי ממשפחתו, בודד וכואב אהבה נכזבת של חברה שכמעט הייתה רעיה, כואב את שכול אובדן אחותו האהובה במלחמה, עולם שאין בו חמלה ותיקווה. ממצבו העגום, האנס מתחשבן עם משפחתו ומכריו, על הצביעות, על האופן שבו הם התנערו מעברם במלחמת העולם השנייה, על המוסר הכפול שלהם כקתולים שגזלו את חברתו, זאת בעצם ביקורת חברתית נוקבת של בל, אותה הוא מבטא דרך דמותו וקולו של המוקיון. המוקיון, מסופר כמונולוג של עצב וכעס נגד העולם, דרך כתיבה מונוטונית, קטנה ואישית, שמשרה עצב, ודלות מכמירה, המזכירה רישומים בשחור לבן, על נייר, בגוון אפור חום, סיפור קטן דרכו מסופרת הבדידות והעצבות הקיומית. הספר הזה הוא עדיין טוב, יש בו חלקים חזקים, אחדים טרחניים, למרות זאת, הוא רלוונטי, בכך ששולי החברה שלנו כיום, הם יותר מנוכרים מתמיד, לחברה מסכות של צביעות כמו תמיד, רק שהפעם אין לנו מוקיונים, שיהוו המראה באמצעותה נוכל להביט בפרצופנו האמיתי. עצוב רק אצלו המבט, הוא מראה פנייה של החברה שלנו. עצוב... ------------------------------------------------------------------------------------------------------------------- שיר הליצן כתב מרדכי לבנון - הקלטה ישנה של פעם . http://www.youtube.com/watch?v=sIZoAMmbXY0&feature=player_detailpage היו היה פעם, כך סבתא אומרת, היו היה פעם קרקס. בין חבל לחבל שם דמות מכרכרת זאת דמות הליצן הננס. שמש עולה יורד גם הליל אך הליצן עוד ממשיך וצוהל. קטן וזעיר הוא נראה מול היתר אך עת לזירה הוא נכנס - פורץ הקהל בתשואות חן לפתע לכבוד הליצן הננס. שמש עולה... עיניו מעולם לא ידעו מה זה בכי עצוב רק אצלו המבט. דמעה מעולם לא ירדה לו על הלחי, כי הוא להצחיק רק נועד. שמש עולה... וערב אחד אביו מן החבל נפל וגופו התרסק. בכה הקרקס עת טמנוהו בקבר, אך בנו הליצן עוד צוחק. שמש עולה...”

“כתיבה פשוט מופלאה, אחד הספרים הכי underated שנתקלתי עם לא ה- . בניגוד ל"תפסן" שמתאר את הגיבור ככזה שלא יכול להשתלב בחברה בגלל שהוא פשוט מטומטם, הספר הזה מתאר את הגיבור שאצילותו ומידותיו הטובות פשוט מותירות אותו להיות לבד לחלוטין. אחרי שכ"כ התאכזבתי מ"התפסן" וקראתי את הספר הזה, אז הבנתי למה כל כך התאכזבתי ממנו.”

“אז בוא נראה, מיהו המוקיון? בחור בורח מהבית ולוקח איתו בחורה פשוטה לפני בחינות הבגרות שלה, סוחב אותה איתו במשך שנים בלי נישואים, בלי ילדים. הוא מפתח את הקריירה שלו והיא בינתיים... מה בעצם? כאשר ההדוניסט הצעיר מגלה 'להפתעתו' שהמריה שלו עזבה אותו לטובת חיים נורמליים,הוא מתחיל להשתולל ומאשים במצבו הנוכחי את משפחתו, חבריו וכולם בעצם- חוץ מאת עצמו. היחס המשפיל של המוקיון כלפי הוריו פשוט דוחה, ונראה שהוא מתייחס לאנשים סביבו כאל כספומטים מהלכים- הרי כולם חייבים לו, נכון? לגבי הביקורת על קתוליות והפוליטיקה הגרמנית אין לי הרבה מה להגיד כי אינני מתמצא בנושא, אך להיות אנטי-נאצי וכופר בדת לא הופך אותך בהכרח לקדוש. סה"כ ציפיתי לסיפור שנון וקולח, עם תיאורים אומנותיים כלשהם (של נוף, חדר, הופעה, משהו...) וקצת דרמה. במקום זה קיבלתי מונולוג ארוך ומתבכיין.”

“ספר שהוא מראה לחברה מתחסדת, זו השבויה בסטריאוטיפים שהיא בונה לעצמה. התרסה נוקבת עם גיחוך לחברה בה חי המוקיון שמתעקש על האמת שלו. ספר שהוא חומר למחשבה בכל חברה ובכל עת.”