ספריו של היינריך בל, זוכה פרס נובל (1971) ואולי הפילושמי הבולט ביותר בין סופרי גרמניה, היו פופולאריים ביותר בזמנו בארץ ובמולדתו. פחות משלושים שנים חלפו מאז מותו ונראה שזמנו עבר, אף במולדתו, אותה אהב בדרכו המיוחדת, הוא נדון לשכחה. בארץ ספריו זכו, בזמנו, לפופולאריות עצומה "הכבוד האבוד של קתרינה בלום", "ביליארד בתשע וחצי", "המוקיון" ועוד. סיפוריו הקצרים תורגמו לעברית מאוחר יותר. הקובץ "הכלב החיוור" תורגם רק בשנת 1997.

אסופת הסיפורים הקצרים הזאת, מעזבונו של הסופר, כוללת 11 סיפורים קצרים הראשון שהם נכתב כשבל היה בן 19. חלקם הקטן עוסק בתקופה שלפני מלחמת העולם השניה רובם במלחמה עצמה ובמוראותיה ומקצתם בשנים שלאחר מכן.
הסיפורים הקצרים קשורים בקשר בל-ינתק לאירועים הסטוריים – אין לומר על בל כי הוא נעדר מודעות הסטורית או פוליטית – אך במרכזם, תמיד, האדם הקטן הנקלע בעל כורחו למערבולת של נסיבות הסוחפת אותו לאבדנו או לחוף מבטחים. עם זאת, ההתמקדות בפרט אינה מטשטשת את ההקשר ההסטורי.

כך בסיפור "השבוי בפאריס" המתחיל במילים "בקור רוח נהדר של חייל שדד ריינהרד ביסודיות את מכוניתו של המרוסקת מיריות של השלם". הסיפור עוסק בנסיונו של חייל גרמני להמלט מחיילי הצבא האמריקני הכובש את פאריס.

הסיפור "הכלב החיוור" הוא אולי הדוגמא המובהקת לתהפוכות שעברו על גרמניה. במרכזם סיפור חייו של מנהיג כנופיה אכזרי. הסיפור הזה הוא על ילד מוכשר באופן יוצא דופן החל מילדותו האומללה, התגייסותו לצבא, הצטרפותו למנגנון הנאצי ולאחר המלחמה המשך החיים בצד האפל של החברה עד למוות הבלתי נמנע. הסיפור הזה הוא במידה מסוימת הסיפור של גרמניה באותה תקופה. אבל בל שב ומדגיש את המרכזיות של האינדיבידואל גם בעיני רופא שראה כבר הכל: "ראיתי כבר הרבה מתים, אך למראה כל גוויה נתפסתי תמיד על ידי ההכרה המרגשת, שככלות הכל אני רואה בן-אדם....אדם שהיה חי, שכאב ואהב....".

הסיפור "הגשר על ברקובו", בעיני מהסיפורים הטובים ביותר בקובץ , מדגים בצורה אבסורדית, אפשר גם לא אנושית, את המשמעות של חובת הציות של האינדיבידואל שמביאה כליה על אחיו לנשק: "אני רואה אותם את הבורחים המותשים, אלה שגילו התנגדות כמה שיכלו ובכך הגנו עלינו, כפי שהמשמעת דרשה;....לנגד עיני הם מופיעים...ועל פניהם הפחד מהמוות או מהשבי וגם השנאה נגדנו, ואנו הרי לא עשינו אלא מה שחובתנו ציוותה לנו".

ואם בחובת ציות עסקינן, בסיפור "המתים אינם מצייתים עוד" בל לוקח את הנקודה עד לאבסורד המוחלט בסיפור שארכו קצת יותר מעמוד....

והסיפור האחרון אליו ארצה להתייחס הוא "גן העדן האבוד" על חייל המגיע מהחזית לבית אהובתו – ומתמודד עם מציאות מורכבת - מציאות מרה שלא קפאה על שמריה, הן חורבן פיסי והן, אף גרוע מכך, של נשמתו, עד אשר הגיבור מגיע למסקנה ש"...אף פעם לא יפחד מהמוות, אבל תמיד מהחיים".

השורה התחתונה: כמו בכל אסופת סיפורים גם כאן אחדים מהסיפורים טובים מאד ומעוררי מחשבה ואחרים סתמיים. בל מיטיב לתאר את האווירה הקודרת דרך הניגוד בין ההרס והחורבן למול עוצמתו של היופי שבעולם: גילויי האנושיות של הפרט ויופיו של הטבע.
שני דברים פגמו בהנאה מהקריאה: האחד, נראה שהסיפורים שלוקטו מהעיזבון אינם מתגבשים לכדי אסופת סיפורים תימטית. השני, אם הכוונה היתה להראות את ההתפתחות שבסגנון כתיבתו של הסופר, ראוי היה לציין את מועד כתיבת הסיפורים. לגבי חלקם בלבד יש לכך התייחסות באחרית הדבר בסוף הספר.

ספריו של היינריך בל, זוכה פרס נובל (1971) ואולי הפילושמי הבולט ביותר בין סופרי גרמניה, היו פופולאריים ביותר בזמנו בארץ ובמולדתו. פחות משלושים שנים חלפו מאז מותו ונראה שזמנו עבר, אף במולדתו, אותה אהב בדרכו המיוחדת, הוא נדון לשכחה. בארץ ספריו זכו, בזמנו, לפופולאריות עצומה "הכבוד האבוד של קתרינה בלום", "ביליארד בתשע וחצי", "המוקיון" ועוד. סיפוריו הקצרים תורגמו לעברית מאוחר יותר. הקובץ "הכלב החיוור" תורגם רק בשנת 1997.

אסופת הסיפורים הקצרים הזאת, מעזבונו של הסופר, כוללת 11 סיפורים קצרים הראשון שהם נכתב כשבל היה בן 19. חלקם הקטן עוסק בתקופה שלפני מלחמת העולם השניה רובם במלחמה עצמה ובמוראותיה ומקצתם בשנים שלאחר מכן.
הסיפורים הקצרים קשורים בקשר בל-ינתק לאירועים הסטוריים – אין לומר על בל כי הוא נעדר מודעות הסטורית או פוליטית – אך במרכזם, תמיד, האדם הקטן הנקלע בעל כורחו למערבולת של נסיבות הסוחפת אותו לאבדנו או לחוף מבטחים. עם זאת, ההתמקדות בפרט אינה מטשטשת את ההקשר ההסטורי.

כך בסיפור "השבוי בפאריס" המתחיל במילים "בקור רוח נהדר של חייל שדד ריינהרד ביסודיות את מכוניתו של המרוסקת מיריות של השלם". הסיפור עוסק בנסיונו של חייל גרמני להמלט מחיילי הצבא האמריקני הכובש את פאריס.

הסיפור "הכלב החיוור" הוא אולי הדוגמא המובהקת לתהפוכות שעברו על גרמניה. במרכזם סיפור חייו של מנהיג כנופיה אכזרי. הסיפור הזה הוא על ילד מוכשר באופן יוצא דופן החל מילדותו האומללה, התגייסותו לצבא, הצטרפותו למנגנון הנאצי ולאחר המלחמה המשך החיים בצד האפל של החברה עד למוות הבלתי נמנע. הסיפור הזה הוא במידה מסוימת הסיפור של גרמניה באותה תקופה. אבל בל שב ומדגיש את המרכזיות של האינדיבידואל גם בעיני רופא שראה כבר הכל: "ראיתי כבר הרבה מתים, אך למראה כל גוויה נתפסתי תמיד על ידי ההכרה המרגשת, שככלות הכל אני רואה בן-אדם....אדם שהיה חי, שכאב ואהב....".

הסיפור "הגשר על ברקובו", בעיני מהסיפורים הטובים ביותר בקובץ , מדגים בצורה אבסורדית, אפשר גם לא אנושית, את המשמעות של חובת הציות של האינדיבידואל שמביאה כליה על אחיו לנשק: "אני רואה אותם את הבורחים המותשים, אלה שגילו התנגדות כמה שיכלו ובכך הגנו עלינו, כפי שהמשמעת דרשה;....לנגד עיני הם מופיעים...ועל פניהם הפחד מהמוות או מהשבי וגם השנאה נגדנו, ואנו הרי לא עשינו אלא מה שחובתנו ציוותה לנו".

ואם בחובת ציות עסקינן, בסיפור "המתים אינם מצייתים עוד" בל לוקח את הנקודה עד לאבסורד המוחלט בסיפור שארכו קצת יותר מעמוד....

והסיפור האחרון אליו ארצה להתייחס הוא "גן העדן האבוד" על חייל המגיע מהחזית לבית אהובתו – ומתמודד עם מציאות מורכבת - מציאות מרה שלא קפאה על שמריה, הן חורבן פיסי והן, אף גרוע מכך, של נשמתו, עד אשר הגיבור מגיע למסקנה ש"...אף פעם לא יפחד מהמוות, אבל תמיד מהחיים".

השורה התחתונה: כמו בכל אסופת סיפורים גם כאן אחדים מהסיפורים טובים מאד ומעוררי מחשבה ואחרים סתמיים. בל מיטיב לתאר את האווירה הקודרת דרך הניגוד בין ההרס והחורבן למול עוצמתו של היופי שבעולם: גילויי האנושיות של הפרט ויופיו של הטבע.
שני דברים פגמו בהנאה מהקריאה: האחד, נראה שהסיפורים שלוקטו מהעיזבון אינם מתגבשים לכדי אסופת סיפורים תימטית. השני, אם הכוונה היתה להראות את ההתפתחות שבסגנון כתיבתו של הסופר, ראוי היה לציין את מועד כתיבת הסיפורים. לגבי חלקם בלבד יש לכך התייחסות באחרית הדבר בסוף הספר.