ביקורת ספרותית על חרפות וגידופים - פרוזה אחרת # מאת אמלי נותומב
ספר מעולה

---

"אדם אינו יודע כלום על עצמו. חשבת שתתרגל להיות אתה עצמך, אבל ההפך קורה לך. ככל שהשנים עוברות אתה מבין פחות מי הוא אדם זה שבשמו אתה אומר ועושה את הדברים. אין זו בעיה. מה רע לחיות חיי אלמוני? אולי אף מוטב כך: דע מי אתה ותתחיל לשנוא את עצמך". כך נפתח הסיפור הנפלא של אמילי נותומב.

לפתיחה של סיפור יש, בעיני אמלי נותומב, ערך רב. בראיון לשיקגו טריביון ב-2008 הסבירה זאת: "אם הפתיחה שגויה הסיפור יהרס לחלוטין...זו תמיד התנועה הראשונה...זהו אינסטינקט או שהוא עובד מיד או שלא יעבוד לעולם..." ואכן הפתיחה הזו מתמצתת את מה שנראה בעיני כנושא המרכזי של הספר. מספר הסיפור הוא אמיל. אמיל, מורה קטן לשפות מתות בעיירה קטנה יוצא לגימלאות. יחד עם ג'ולייט, אשתו האהובה, אהובתו מאז נעוריו, הוא בנה מה שניתן להגדיר כזוגיות מושלמת: תא משפחתי קטן של שניים. הפרישה לחיים בפאתי הכפר מוב נראית כהגשמת כל חלומותיהם, עד שנכנס לחיים השכן ברנדן. נותומב יוצרת, בעלילה מעוטת משתתפים, מציאות מרתקת אשר דרכה היא בוחנת את הטבע האנושי.

במהלך הבחינה הזאת היא מצליחה לדון בשאלות מוסריות כבדות משקל לגבי חיים ומוות, טוב ורע באופן מאתגר, ולטעמי, מרתק. כמה אדם מכיר את עצמו ועד כמה זה ניתן אם הכרות זו אינה אלא תלוית נסיבות חיים? האם יש לנו הזכות לשפוט את שכנינו ואם כן – האם אין שפיטת הזולת בבחינת עוול אם איננו מכירים היטב את נסיבות חייו (והרי ברוב המקרים אין לנו הידע הזה) וחטא בל יכופר אם אנו מחליטים להתערב בחייו? האם בכלל יש לנו הזכות להתערב ובאלו נסיבות? השאלות הללו, ואפשר שעוד שאלות, עולות במהלך העלילה הנפרסת בפני הקורא.

יכולת הצמצום של נותומב מרשימה: כל העלילה נדחסת לשני בתים, 5 משתתפים ומשתרעת על פני שנה. העבר רלבנטי רק כדי להאיר את העלילה. נותומב נמנעת, בהצלחה מרובה ובשונה מסופרים אחרים, מהכנסת דמויות שהרלבנטיות שלהן שולית לסיפור המרכזי. הדרך בה נותומב טוותה את הסיפור מזכיר בעיני דרך ראשית ברורה אך מפותלת שבה ההתרחשויות מעניינות מחכות מעבר לפינה – אך אין גודש רב מדי של הפתעות וגם דרכי משנה משניות ומיותרות לא מתפצלות מאותה דרך ראשית. הקורא צועד בדרך זו לקראת סיום מאלף של הסיפור, שיש בו משום סגירת מעגל. אמיל, מספר הסיפור, מסכם: "כשנמס השלג, להיכן נעלם הלובן?' שואל שייקספיר. נדמה לי שאין שאלה גדולה מזו. לובני נמס ואיש לא הבחין בזה. כשהתיישבתי בבית לפני שנים עשר חודשים, ידעתי מי אני: מורה קטן ואלמוני ליוונית ורומית, שחייו לא ישאירו שום עקבות. עכשיו אני מביט בשלג . הוא יימס, גם הוא בלי להשאיר עקבות. אבל אני מבין עכשיו שהוא תעלומה. אינני יודע עוד כלום על עצמי".

בראיון לשיקגו טריביון (2006) מתמצתת נותומב את הדימוי העצמי שלה לגבי משמעות הכתיבה בחייה ואיכויותיה כסופרת. אלה התגלו לה בהיותה על ערש דווי בגיל 17 כשהיא סובלת מאנורקסיה: "מצאתי שהשאלה אינה 'האם אני טובה מספיק כדי לכתוב?' משום שמובן שאינני. השאלה היתה 'האם אני מסוגלת לחיות ללא הכתיבה?' זו השאלה היחידה".
אינני מכיר את יצירותיה האחרות של נותומב, אבל ביצירה הזאת היא הוכיחה, לעניות דעתי, שהיא טובה מספיק כדי לכתוב.

השורה התחתונה: ספר כתוב נהדר, תמציתי ומתמודד נפלא עם שאלות קיומיות כבדות משקל. מומלץ בחום.

» ביקורות נוספות של דן סתיו
» ביקורות נוספות על חרפות וגידופים - פרוזה אחרת #