הוא חתיכת סכסכן, ה<mark>סייד קשוע</mark> הזה.
כאילו לא די לנו בסכסוך הערבי-ישראלי, הוא מוסיף את הסכסוך הסיידי-קשועי הרב שכבתי.
הוא מסכסך בין ערבים נוצרים לבין ערבים מוסלמים, בין ערבים שמרנים לבין ערבים ליברלים, בין ערביי הגליל לבין ערביי המשולש, בין שמאלנים לבין מתנחלים, בין שמאלנים לבין ערבים, בין אשכנזים לבין מזרחים, בין ערביי העיר לבין ערביי הכפר, בין חמולה א' לבין חמולה ב', בין ערביי הגדה לבין ערביי מז

קם לו אדם בבוקר. מתרחץ. מתלבש. שותה כוס קפה. חוטף איזה ביסקוויט. מחליף כמה מילים עם האישה. לוקח מפתחות, נייד, תיק וילדים ונכנס לאוטו. מדליק רדיו ומזגן. מפזר את הילדים בגן. ממשיך לכיוון היציאה הדרומית מהיישוב בדרך לעבודה.


אבל מה זה?
אין יציאה. וגם לא כניסה. הדרכים חסומות. אין יוצא ואין בא. לא ברכב ולא ברגל.
אז אולי ביציאה השנייה, הצפונית? לא. גם לא.
גם לא באף אחת אחרת.
עוצר. סגר.

בן ליל

לפני כמה זמן באחת הביקורות כאן היה ויכוח האם משנה מהי השקפתו / נטייתו האישית והפוליטית של הסופר בבואנו לקרוא ספר. אני "זרקתי" "מה אכפת לי העיקר שהסיפור יזרום ויהיה טוב" . זה לא שאני לא אקרא את עוז או שליו רק בגלל השקפותיהם . ובכן כאן בספר אי אפשר לקחת את "הערביות" שבסיד <mark>קשוע</mark> ולשים בצד. אי אפשר מכיוון שכל הספר הוא בועט מבפנים ,רוגז זועם ,כמו שור בזירה . זה לא רק שהספר גורם לך לנוע באי נוחות ה

סיפורו יוצא הדופן של סופר צללים הכותב ביוגרפיות. הוא מקליט את מרואייניו על קלטות של פעם (עטיפת הספר), כשהשאלה הראשונה קבועה- "מה הזיכרון הראשון שלך"?, עורך את הטקסטים בתוכנת 'עקוב אחר שינויים' ( שם הספר). מעדן לפעמים את זכרונותיהם הקשים במוטיבים נעימים משלו. לא כולם כאלה. לאחר עזיבה חפוזה של טירה במשולש שם גדל כערבי ישראלי בשל נידוי על ידי תושבי המקום, זעם וחרם בגלל בושה שהמיט וגרר לתוכה את פלסטי

***




מה גורם לבן אדם, שהוא, מה שנקרא: "איש מן השורה"- אחד שיש לו בית, משפחה, אישה, ילדים, קריירה, כסף- להחליט יום אחד לארוז חפצים ולעבור, יחד עם אשתו וילדיו, לארץ אחרת, הרחק מכל מה שהוא הכיר עד עכשיו?


התשובה בהמשך.




***




לא מזמן, באחד מערבי יום שישי, הצטופפנו יחד אני ובני משפחתי, על הספה, מול הטלוויזיה, כמו בעצם בכל ערב כמעט. באותו ערב הייתה בחדשות בערוץ 2 כתבה שבה הצי

הגיבור של עקוב אחרי שינויים הוא כמעט אותו גיבור של ויהי בוקר. הוא ערבי, משכיל, מוסלמי אבל חילוני, בן העיירה טירה, בשנות השלושים המאוחרות לחייו, נשוי ואב, עובד כפרילנס וכותב בעברית לעיתון, דואג עד חרדתי למשפחה הגרעינית שלו, ומחפש את האישור מהמשפחה המורחבת. האם זה בן דמותו של <mark>סייד קשוע</mark> עצמו? הקורא יכול לקרוא ולשפוט. יש כמובן גם הבדלים בין הגיבורים, ובספר הזה הגיבור ששמו אולי סעיד חדד ואולי בעצם לא,

הספר מורכב משני סיפורים נפרדים שבסופו משתלבים זה בזה.

הסיפור הראשון הוא של עורך דין ערבי. הוא לא מוצג בשמו הפרטי - לאורך כל הספר הוא נקרא 'עורך הדין'. יום אחד הוא מגלה פתק בספר 'סונטת קרוייצר' מאת טולסטוי – ספר משומש שקנה בחנות ספרים. הפתק כתוב בכתב ידה של אשתו, וממוען לגבר אחר. זה גורם לו לחשוד שאשתו בוגדת בו. מצד אחד זהו ערבי משתכנז, נאור, עשיר, בעל משרד מצליח ברחוב קינג ג'ורג' בירושלים, שמנס

****


<mark>סייד קשוע</mark> כותב לא רע. באמת, אפילו בלי לקבל פקטור על היותו סופר ערבי שכותב בעברית. אבל בקריאה של הספר הזה, אי אפשר להינתק לרגע מהעובדה לסופר יש issues. כשאני, באופן אישי, קורא ספר, אני לא רוצה לחשוב על הסופר, על האג'נדות שלו, על ההתחבטויות שלו עם עצמו ועל כתיבתו. אני רוצה להאמין שהמחשבות הן של גיבורי הספר, גם אם הן מומצאות לחלוטין ובעיקר אם הן גיבורות של רומן ריאליסטי.
אולם בספר הזה אי א

עד שהגעתי לעמוד 52, חשבתי שמוטב לההפסיק לקרוא, אם כל מה שאני עומדת לקבל זה ניתוח יבשושי, אם כי מדוייק, של חיי הערבים המשכילים בישראל. גם העובדה שגיבור הספר מכונה "עורך הדין" חסר שם, מקשה על הקורא להתחבר אליו.
בעמוד 52 זה קורה. התפנית. אבן נזרקת אל האגם השקט, ומערבולת של סחי צפה למעלה.
בלי להתחנחן ובלי לסנגר, בלי להתבייש ובלי להיות עורך דינם של הערבים, פורש בפנינו <mark>סייד קשוע</mark> את חיי הנפש של גיבוריו