“אני מנויה של עיתון "הארץ" כ-10 שנים . בערך מאותו זמן החל קשוע לכתוב את טוריו השבועיים במוסף "הארץ".
טוריו של קשוע נכתבו בתחילה {אבל גם בהמשך} מתוך זווית ראיה אישית משפחתית .
בהקדמה לספר הוא כותב :"כתיבת הטור הייתה עבורי דרך חיים...לא חיפשתי מחשבה או רעיון אלא תחושה .השיטה שבה נקטתי הייתה לכתוב על מה שריגש אותי ...בשבוע החולף .חידדתי את חושי ותרתי אחרי רגשות,אחר פחד ,כאב,תקווה תשוקה כעס או שמחה והבטחתי לעצמי שאת הרגשות האלה אנסה להעביר לקוראים...ניסיתי להיות כן,לספר את האמת כפי שאני מבין אותה ,אף שהטורים היו בדיוניים לגמרי."
קשוע יליד העיירה טירה שבמשולש החל להכיר ולהתחכך עם העולם הישראלי עוד מחטיבת הביניים שם למד במסגרת חינוכית דו לשונית ואח"כ באונ' העברית בירושלים ..
החיכוך הזה היה נקודת מפנה בחייו ,באישיותו,בדרך חייו ובמחשבותיו, כך שהוא שהוא הפך לדמות מורכבת שרוצה לחיות חיים נורמליים ככל בורגני ישראלי ולהעניק את החינוך הטוב ביותר לילדיו ואת התנאים הכלכליים החברתיים בהתאם .הוא חינך את ילדיו להאמין כדרך חיים בשוויון אזרחי גם עם נתקלו בילדים ישראלים בבריכת או בביה"ס בתגובות שלשמע השפה הערבית שדיברו במילה איכסה . טוב בגילאים הללו הכל מגיע מהבית מההורים .
לקרוא את טוריו של קשוע הנעים מחוש הומור חריף ,שנינות ,ביקורת עצמית ועד פחדיו האישיים, המקצועיים והמשפחתיים-מביא את הקורא לצחוק וליהנות מחוש ההומור החריף ומהסיטואציות שהוא נקלע אליהם בחייו ,אבל ,אבל ככל שהשנים עברו הוא העז להתגבר על חששותיו ולכרוך בכל טור את זווית הראיה שלו על הסכסוך הערבי הישראלי ,על עזה או על הערבים הפלסטינים הישראלים שהתבטא במשפטי ביקורת מהולים בכאב , ובאבדון אימון בדו הקיום ,לא פעם ולא פעמיים הוא הציב מראה מכוערת של הדמות הישראלי והממסד הישראלי עד תחושה של שאלות עצמיות האם אנחנו באמת כאלה ,ועד תגובות טוקבקטים ששולחים אותו לעזה ,לסוריה ,ושיגיד תודה שהוא חי במדינה הזאת בביטחון ושהוא יכול לכתוב מה שלדעתם הוא דברי כפירה במדינה בצה"ל ,בשטחים הכבושים .ובאזרחים הישראלים. מנגד הוא לא חוסך את ביקורו על החברה הערבית בארץ -וטירה היא הקוסמוס שלה :יריות,הרוגים סתם, רציחות,ביוב ברחובות ,אין מועדונים .
אבל בשונה מאוד מלקרוא בכל שבוע את הטור השבועי שלו ,בריכוז הטורים פה בספר מהשנים 2006 -2014 התחושה שלי כקוראת שהמגמה של קשוע להעז להיות ביקורתי ,הוא לא מפחד לכתוב על מה שהוא חושב באמת כערבי ישראלי פלסטיני,אם כי לדעתי גם כאן הוא נזהר הרבה עד שנסע לארה"ב עם משפחתו בשנת 2014 לצורך שנת שבתון . ככל שהטורים המתקרבים לשנה הזאת הוא כותב בכעס גדול ,ובביקורת גדולה והכי גרוע מחריף החיפוש אחר עצמו ,שיוכו האישי והחברתי והשלכות חייו ואמונותיו לחייהם של ילדיו לכשיתבגרו מול המדינה והחברה הישראלית. זה מה שהרגשתי - חנק הולך וגובר בגרון ותסכול עמוק וכעס מאי יכולת להביא אזרחים משני העמים הללו שרוצים לחיות בשלום וברווחה ובשיווין זכויות דה פקטו .
השניות הזאת מתבטאת אפילו בשם הספר :"בן הארץ" ,או כמו שנכתב באנגלית -native. ואני הייתי מוסיפה גם " "אבן אל ארד" שבערבית תרגומו -יליד הארץ .
בטור האחרון שנכתב במהלך מבט "צוק איתן" הוא כותב כך -03.07.2014 לפני יציאתו לארה"ב:
" הגעתי לדקה ה-90. אני צריך לעוף מפה ואולי לא לחזור. הניסיון של חיים משותפים עם יהודים כשל. אין עתיד... ואני שתקתי וידעתי שהניסיון שלי לחיות חיים משותפים נגמר. שהשקר שסיפרתי לילדים שלי אודות עתיד בו ערבים ויהודים חולקים את אותה הארץ בשוויון נגמר. רציתי להגיד לאשתי שזהו, נגמר, שהפסדתי במלחמה הקטנה שלי, שכל מה שאמרו לי מאז הייתי בעצמי נער מתממש מול עיני. שכל אלה שסיפרו לי שיש הבדל בין דם לדם, בין אדם לאדם, צדקו. שכל אלה שאמרו לי שאין לי מקום אחר מלבד טירה דיברו אמת."
בטור האחרון של השבוע הוא כותב :
" עם סיום שנת הלימודים של הילדים ארזנו את מעט החפצים שלנו ועזבנו את העיירה שלנו לטובת דירה בשיקגו....
ולדירה ששכרנו לשנה הבאה נוכל להיכנס רק בתחילת יולי. לפי התוכנית המקורית כבר היינו צריכים להיות בעיצומו של טיול פרידה מארצות הברית ונסיעה הביתה. לפני שנה לא הייתי מסוגל בכלל לחשוב שאשאר ולו יום אחד נוסף מעבר למתוכנן. זו היתה אמורה להיות שנת שבתון, פסק זמן וחופשה לעבודה על ספר, ואולי יותר מכל זה היה כדי ש"שהילדים ילמדו אנגלית"....לבעלי הדירה יש ספרייה עשירה ומרשימה. ספרי פילוסופיה, אמנות, פסיכולוגיה ובעיקר פרוזה. רגשי נחיתות עמוקים תקפו אותי משום שהיה נדמה לי שבספרייה זו יש את כל הספרים שרציתי לקרוא וטרם הספקתי..."אבא", קראה לי הילדה מאחד החדרים. "מה?" שאלתי כשנכנסתי לחדר שהיא השתלטה עליו די בצדק, כי הוא נראה כמו חדר של נערה בת גילה. "הם ישראלים?" שאלה והצביעה על כוננית ספרים בחדר. הבטתי על הספרים וכל שראיתי היו ספרי ילדים ונוער באנגלית, זיהיתי את "הארי פוטר", ואת "יומנו של חנון" ועוד סדרות שאיני מכיר. "למטה", אמרה הילדה, ואני התכופפתי ובחנתי את הספרים במדף התחתון. "הכינה נחמה", "אבא עושה בושות", "האריה שאהב תות" ועוד ערימה של ספרי ילדים בעברית....
באותו ערב התחיל לרדת גשם, עמדתי מול החלון והבטתי באגם מישיגן הולך ומתרחק. אין לי מה לחפש פה, חשבתי בלבי, ומיד אחר כך שאין לי לאן לחזור."
זאת -תמונת המראה שקשוע מציג בפנינו הקוראים הישראלים והערבים במדינתנו בשנת 2015 .”
