ביקורת ספרותית על ויהי בוקר - סדרה לספרות יפה # מאת סייד קשוע
ספר טוב

---

קם לו אדם בבוקר. מתרחץ. מתלבש. שותה כוס קפה. חוטף איזה ביסקוויט. מחליף כמה מילים עם האישה. לוקח מפתחות, נייד, תיק וילדים ונכנס לאוטו. מדליק רדיו ומזגן. מפזר את הילדים בגן. ממשיך לכיוון היציאה הדרומית מהיישוב בדרך לעבודה.


אבל מה זה?
אין יציאה. וגם לא כניסה. הדרכים חסומות. אין יוצא ואין בא. לא ברכב ולא ברגל.
אז אולי ביציאה השנייה, הצפונית? לא. גם לא.
גם לא באף אחת אחרת.
עוצר. סגר.

בן לילה הפך הישוב שלו למלכותי.
מלכותי איך? כי יש לו כתר. יש כתר מסביבו. הכל סגור ומסוגר.
גדרות. מחסומים. תלתליות. בטונדות. וזה רק בקו הראשון, הפנימי.
בקו השני יש טנקים. וחיילים עם רובים. והם לא אומרים כלום. רק מאיימים בנשק על מי שמנסה לצאת מחוץ לכתר.
אז אחורה פנה כי כל הדרכים מובילות הביתה.
בהמשך אתה מגלה שכל תושבי הישוב ששהו או התגוררו מחוצה לו הוחזרו אליו בן לילה.

הטלפון הסלולרי מנותק. גם של השכנים. בבית מנסים את הקווי. גם הוא לא עובד.
ברדיו לא אומרים כלום. גם לא בטלוויזיה. והאינטרנט? הוא רק למד ללכת בתחילת שנות ה-2000.
אחר כך גם חשמל אין אז רדיו וטלוויזיה ממילא לא יעזרו. לדור הישן יש טרנזיסטור עם סוללות אבל גם בו לא אומרים כלום.
וחום אימים כי אם אין חשמל אז גם אין מזגן. אפילו לא מאוורר.
וגם אין מים. והביוב חסום. כל מה שנכנס אליו חוזר כי אין לו לאן ללכת.
בהמשך גם לא ייכנס אליו יותר מדי חומר כי המזון אזל והשתייה נגמרה ובמכולת אין סחורה בגלל הסגר.
ויש ערימות זבל ברחובות. ומכוניות תקועות באמצע הכביש כי נגמר הדלק.
ואנשים רבים על תחליפי חלב לתינוקות ומארזים של מי עדן. וביזה והרס וונדליזם. אחר כך מגיע שריף חדש בדמות הכנופיות המקומיות שנכנסו לוואקום שהשריף האמיתי השאיר. כנופיות עם נשק אוטומטי.
אפוקליפסה.

מלחמה? הפיכה? פוטש? הצבא תפס את המושכות? היה הייתה דמוקרטיה ואיננה עוד?
ומה קורה בחוץ, בישובים אחרים?
לא יודעים כלום.
אחרית הימים.



עכשיו תוסיפו למשוואה נתון אחד קטן: הישוב הוא כפר ערבי. בתחומי הקו הירוק.
הו, היהודים האלה. תמיד אמרנו שהם נאצים. ובטח תיכף יגיעו האוטובוסים וייקחו אותם לאן שנאצים לוקחים אנשים שהם לא אוהבים.

"המצב נעשה בלתי נסבל, הם זוממים משהו, זה כבר ודאי, והם מכינים את דעת הקהל היהודית לצורך העניין. כבר שנתיים שפוליטיקאים, שרים, חברי כנסת ואנשי ביטחון מדברים על הסרטן בלב המדינה, על הסכנה, על הגיס החמישי ועל בעיה דמוגרפית שמאיימת על אופייה היהודי של המדינה. מה הם רוצים? מה, לעזאזל, הם רוצים? הרחוב היהודי כבר מלא שנאה ותחושת סכנה, לאיזה שיאים חדשים הם רוצים לקחת את הדברים?" (עמ' 106)

הטקסט הזה נכתב בתחילת שנות ה-2000, לפני 'הערבים נוהרים אל הקלפיות' של נתניהו, לפני 'סרטן בגוף האומה' של רגב (שהתכוונה לסודנים דווקא) ולפני שהוקם בית יהודי בכנסת.
וזה די מדהים לראות איך הדברים לא ממש השתנו.


אז זהו, שלא.
מה שקורה הוא לגמרי לא בכיוון הזה, של גרמניה הנאצית. אבל אני לא מגלה.



ועכשיו, מה עושים כשאין מה לעשות? חושבים. מהרהרים. נזכרים. משווים. בורחים לתיאוריות קונספירציה. גם לפינת 'איפה טעינו? מגיעים.
אז יש פה ספר שחוץ משהוא אפוקליפטי משהו הוא גם ספר זיכרונות. וגם, אולי, הוא קובץ של הטיעונים לגזר דין מוות הבלתי נמנע לדו קיום הנכסף. לדידו, לא לדידי.

אני מעניקה לו 4 כוכבים ולא 5 גם כי הוא גרם לי לפקפק קצת במדינה שלי וגם כי 5 כוכבים לסייד קשוע זה רק על 'גוף שני יחיד'.








# # # # ספויילר # # # #


השורש פ.ר.צ מתקשר בדרך כלל לדברים שליליים. פרצה מלחמה. פרצה תגרה. פרצו מהומות. פרצה קטטה. פרצה שביתה.
אבל מה שקרה פה זה שמשהו אחר פרץ, משהו טוב דווקא. משהו מיוחל. משהו שליברמן היה אוהב. ואלו היו חבלי הלידה הלוגיסטיים של מה שפרץ.
ועדיין, זה לא מצדיק התנהגות דמונית ושרירותית של ישראל כפי שמתוארת פה וגם אין שום היגיון בהשארת התושבים בעלטה במהלך הדבר.

» ביקורות נוספות של שונרא החתול
» ביקורות נוספות על ויהי בוקר - סדרה לספרות יפה #