“אני שונאת שיחות חולין. אין בהן שום טעם. אני הולכת לאסוף את צביק מהגן, פוגשת איזו שכנה שלא פגשתי שנים, שלום שלום, מה נשמע, איך בלימודים? וזה העניין: אני יודעת בביטחון מוחלט, שהשכנה שלי חיה עד היום חיים שלווים מאוד גם בלי לדעת איך בלימודים, ואני בטוחה שהיא תוכל גם להמשיך לחיות חיים יפים ונוחים בלי המידע הנחוץ מאוד הזה. שנתה לא תוטרד בשאלה איך פפר מסתדרת עם עומס הקורסים. את התשובה שלי היא תשכח בעוד”

“על הזיכרון והשכחה איתן דויטש, בן שכונתי היה גיבור ילדותי, מי שהצטיין בספורט, כשחקן כדורסל בשורות הפועל טבעון, תלמיד מצטיין, שאמי שילמה לו בכדי שילמד אותי חשבון ואנגלית. מעל הכל איתן היה קצין בגולני שעמד להשתחרר, וטווה חלומות על לימודי רפואה ועתיד גדול. כל החלמות נקטעו באחת כשאיתן נהרג בתרגיל. הוא קבור בבית הקברות בחיפה ולא בטבעון. חידת מקום קבורתו שלובה בחידת חייו ומשפחתו שיש בה יותר חללים אפור”

“רומן איטי ועגום ויפהפה, שפורש בפני הקורא עלילה ססגונית במיליון גוונים של אפור-עשן. זבאלד מוותר לגמרי על חלוקה של הטקסט לפסקאות, ובמקום זאת מפסק את גושי המילים שלו בתצלומים חידתיים ומגורענים בשחור לבן, שכמעט מכולם נעדרים בני האדם ונושבת מהם רוח קרה של בדידות (פטנט שהוא שאל, קרוב לוודאי, מ"ברוז' עיר מתה" של רודנבאך, ושדניאל מנדלסון שאל ממנו, בתורו, ב"האבודים"). לספר יש עלילה פשוטה, אבל היא לא העיקר”

“תמיד אמרו לי שאני איטי.אני לא יודע מתי זה מתחיל בדיוק, שאנשים מתחלקים ל"איטיים" ול"מהירים", אבל זה קרה מתישהו בילדות. תמיד אכלתי לאט, איטי בצורה חולנית אפילו. הייתי נשאר בשולחן שעתיים עד שכולם סיימו. תמיד סיימתי אחרון, ופעם נתקעתי על שניצל תירס שלוש שעות (בעיקר כי אבא שלי החליט לעשות "אהבה קשוחה" ולא נתן לי לזוז מהשולחן עד שסיימתי את השניצל). אבל לא רק אכלתי לאט, כל ההתנהלות שלי היא איטית. תמיד הל”

“אני שונאת שיחות חולין. אין בהן שום טעם. אני הולכת לאסוף את צביק מהגן, פוגשת איזו שכנה שלא פגשתי שנים, שלום שלום, מה נשמע, איך בלימודים? וזה העניין: אני יודעת בביטחון מוחלט, שהשכנה שלי חיה עד היום חיים שלווים מאוד גם בלי לדעת איך בלימודים, ואני בטוחה שהיא תוכל גם להמשיך לחיות חיים יפים ונוחים בלי המידע הנחוץ מאוד הזה. שנתה לא תוטרד בשאלה איך פפר מסתדרת עם עומס הקורסים. את התשובה שלי היא תשכח בעוד”

“על הזיכרון והשכחה איתן דויטש, בן שכונתי היה גיבור ילדותי, מי שהצטיין בספורט, כשחקן כדורסל בשורות הפועל טבעון, תלמיד מצטיין, שאמי שילמה לו בכדי שילמד אותי חשבון ואנגלית. מעל הכל איתן היה קצין בגולני שעמד להשתחרר, וטווה חלומות על לימודי רפואה ועתיד גדול. כל החלמות נקטעו באחת כשאיתן נהרג בתרגיל. הוא קבור בבית הקברות בחיפה ולא בטבעון. חידת מקום קבורתו שלובה בחידת חייו ומשפחתו שיש בה יותר חללים אפור”

“רומן איטי ועגום ויפהפה, שפורש בפני הקורא עלילה ססגונית במיליון גוונים של אפור-עשן. זבאלד מוותר לגמרי על חלוקה של הטקסט לפסקאות, ובמקום זאת מפסק את גושי המילים שלו בתצלומים חידתיים ומגורענים בשחור לבן, שכמעט מכולם נעדרים בני האדם ונושבת מהם רוח קרה של בדידות (פטנט שהוא שאל, קרוב לוודאי, מ"ברוז' עיר מתה" של רודנבאך, ושדניאל מנדלסון שאל ממנו, בתורו, ב"האבודים"). לספר יש עלילה פשוטה, אבל היא לא העיקר”

“תמיד אמרו לי שאני איטי.אני לא יודע מתי זה מתחיל בדיוק, שאנשים מתחלקים ל"איטיים" ול"מהירים", אבל זה קרה מתישהו בילדות. תמיד אכלתי לאט, איטי בצורה חולנית אפילו. הייתי נשאר בשולחן שעתיים עד שכולם סיימו. תמיד סיימתי אחרון, ופעם נתקעתי על שניצל תירס שלוש שעות (בעיקר כי אבא שלי החליט לעשות "אהבה קשוחה" ולא נתן לי לזוז מהשולחן עד שסיימתי את השניצל). אבל לא רק אכלתי לאט, כל ההתנהלות שלי היא איטית. תמיד הל”