על הזיכרון והשכחה
איתן דויטש, בן שכונתי היה גיבור ילדותי, מי שהצטיין בספורט, כשחקן כדורסל בשורות הפועל טבעון, תלמיד מצטיין, שאמי שילמה לו בכדי שילמד אותי חשבון ואנגלית. מעל הכל איתן היה קצין בגולני שעמד להשתחרר, וטווה חלומות על לימודי רפואה ועתיד גדול. כל החלמות נקטעו באחת כשאיתן נהרג בתרגיל. הוא קבור בבית הקברות בחיפה ולא בטבעון. חידת מקום קבורתו שלובה בחידת חייו ומשפחתו שיש בה יותר חללים אפורים מאשר דברים גלויים, חלקם דברים מודחקים, כאלה שלא נאמרו, וחלקם האחר הוא זיכרון הולך ודוהה עם חלוף השנים.
הסיפור של איתן ומשפחתו קשור לספרו של וו .ג. זבאלד, המהגרים, כסיפור טרגדיית הגירה, אליה נוספה טרגדיית השכול שהכריעה לבסוף את המשפחה. מדי שנה חבריו הטובים של איתן מפרסמים מודעה בעיתון המודיעה על מועד האזכרה, ועולים לקברו. הם הפכו להיות משפחתו הנאבקת בשכחה.
איתן גר בבית שגינתו הייתה מוזנחת, מלאת קוצים ועשביית פרא, וחזיתו דהויה ומושחרת בכתמי רטיבות כעורים, למרות שאביו של איתן היה קבלן צבע. הבית והגינה שידרו מגורים זמניים שעוד רגע ינטשו על ידי דיריו. אימו של איתן הקרינה שרידי יופי אירופי, וריחוק גאוותני של מי שלא הייתה שייכת. כשעבדתי בדואר נתקלתי במכתב לאביו של איתן, דוקטור דויטש. כיצד זה יכול להיות, שאלתי את מנהל הדואר, והוא סיפר לי כי דוקטור דויטש הייה משפטן וכעת הוא סייד.
איתן שעלה כפעוט עם משפחתו מיוגוסלביה ב- 48, היה התקווה והתיקון של משפחתו, עבורו הם היו מוכנים לשאת את תחושת התלישות ואי השייכות. כשאיתן נהרג גוועה התקווה, קלרה, אימו של איתן הלכה ודעכה, ולבסוף הוריו ירדו לאוסטרליה, לאח המאומץ שירד קודם לכן, בכדי להתרחק ממחוזות הכאב.
הסיפר של איתן נסדק בזמן, כעת הוא מתאחה בזיכרוני כסיפור משוחזר, בו המציאות שלובה בבדיה. כך סיפוריו של זבאלד על המהגרים. המספר את סיפורם כאמת המשולבת עם בדיה, סיפור בו רב הנסתר על הגלוי, בו נדרשתי להשלים פערים, חורים שחורים וסודות. ועדיין חשתי שאני לא ממש מכיר את גיבוריו הזרים.
זבאלד לא עוסק בשואה, אלא בגיבוריו שהיגרו לפני המלחמה ובמהלכה, אלה שלכאורה שפר מזלם להינצל מהשואה, אך הם אנשים בעלי תחושת זרות ועצב המכרסם אותם מבפנים כמחלה ממערת שבסוף תתפרץ. הם נפשות אבודות, החיות בזמן שאול, בעולמם טירוף ודיכאון שיגיחו כאסון מאוחר, תאונה, או התאבדות.
המהגרים הוא סיפורם של ארבעה אנשים, זבאלד יוצא למסע בעקבותיהם ובעקבות עברו, למחוזות הגלויים והנסתרים של הזיכרון האישי. אנחנו מגלים כי לזיכרון כוח משלו, המציאות מתעתעת בגיבורים ובנו, מציפה אותם ואותנו בכאב וסבל. במקביל לכוחו של הזיכרון פועלים כוחות השכחה. הזיכרון החזק ביותר שיש לו לאדם הוא נוף ילדותו ונעוריו, וטראומות עברו, הם בעצם מה שאנחנו, גם אם נשתדל להרחיק ולהדחיק, זיכרון העבר ישלוט בנו כגורל, באופן שלעולם נהייה זרים ומהגרים.
מסעו של זבאלד בעקבות עברו, הוא מסע של חיפוש זיכרונות ושורשים אבודים של מי שנולד כקתולי בגרמניה שלפני המלחמה ובעצמו הפך למהגר. לזבאלד יש דרך מיוחדת להביט על עצמו וגיבוריו, באמצעות תיאורי נופים, הוא בודק תבניות נופי מולדת, ומשתמש בהן כתפאורה למסעו אל מחוזות הזיכרון והנפש. הוא משלב במסעותיו צילומי נופים ואנשים, חלקם אותנטיים,היוצרים תחושה של דפדוף באלבום משפחתי ישן שבו התמונות מעוררת שאלות וזיכרונות, ומהוות עוגני מציאות.
בכריכת הספר תמונת שחור לבן אניגמאטית, של נערה יפה על רקע הרים נמוגים, תמונת הלן אהבתו קצרת הימים של פאול ברייטר המורה. "היא הייתה ההתגלות עבורו, מים עמוקים, למדי, שמהם הוא השתקף מרצון". מה קרה להלן, אין אנו יודעים. האם פאול חש ברגשות אשם על שנטש, או אכזב אותה, שאלה שמרחפת ללא מענה. דבר אחד ברור לגביה, היא נשלחה יחד עם אמה ברכבת, כנראה לטרזינשטאט. חייה ומותה של הלן, הדהדו על חייו ומותו של פאול ברייטר המורה, ששם קץ לחייו במסילת ברזל שתמיד הוא יחס לה משמעות מטאפיזית.
הסיפור התמציתי של הלן מבטא את עבודתו יוצאת הדופן והמקורית של זבאלד העוסקת בזיכרון, כאוסף של סיפורים שבריריים, מרומזים, ובתמונות דהויות, המשקפות מסע למחוזות הכאב. ספר יפה, עצוב ומטלטל בו בעת, הכתוב בשפה דחוסה ומרהיבה, המאתגרת ומחייבת תשומת לב. ספר הבוחן את אפקט השואה וההגירה, כטראומה מתמשכת של כאב אין סופי.
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
![האיצחקיה [מהדורת 2025]](https://cdn.simania.co.il/bookimages/covers102/1026434.jpg?v=1772888315070)
