אני מנסה בצורה מודעת למדי לחרוג מהשאלה הזו בדיוק בסירוב להתחייב לקו בין בדיון ומציאות, בהצבעה על אי הודאות בין אמת לבדיה, בעיקר כי נדמה לי שרוב הזמן אנחנו משלים את עצמנו לגבי הידע שנדמה לנו שנמצא ברשותנו. אנו ממציאים אותו בתנועה, מיישבים אותו עם התשוקות והחרדות שלנו וממציאים נתיב ישר כדי לפייס את עצמנו. אני רוצה לבחון מחדש את כל התהליך הזה שיוצר בסופו של דבר סיפור מאחה, משכך. אי הודאות שיש לדובר לגבי דיבורו שלו אמור לחלחל לקורא שעשוי, או מוכרח, בתגובה לחוש מעין הפרעה בדרך בה הדברים האלה קורים. כתיבת ספרות שלא לוקחת בחשבון חוסר ודאות מסוים של הדובר עצמו היא התחזות שקשה לי מאוד לסבול. כל צורה של כתיבה סמכותית, שהדובר משמש בה כמנצח, שופט ומוציא לפועל בטקסט היא בלתי מתקבלת על הדעת. אני לא יכול לשאת ספרים כאלה.