כשריצה חברה למלחמה

בחוץ ירד גשם עגמומי, בשעה שבני ואני ישבנו בבית קפה בשולי הדרך, לפרידה אחרונה לפני הטיסה לחו"ל להשלמת לימודיו. העלנו זיכרונות, באמצעותם סיפרנו לעצמנו בטקס פרטי משלנו, על הרגעים היפים והקשים שעברנו יחד, שהפכו אותנו למחושלים, הגומעים מסלולי חיים.

הריצה המתישה שרצנו, במעלה ההר, לפני שנים רבות, כמבחן לסבולת וחווית החופש של אב ובנו, בה הבאנו את הגוף לקצה גבול היכולת, הפכה בהמשך

מה הופך אדם מסויים לשורד במצבים שאנשים אחרים כבר היו מתים מזמן? אף אחד עוד לא פיענח, אבל יש המון השערות. היות ו(בינתים) לא ניתן לארגן מחקר בתנאי אמת - אפשר להסיק ולשער כתוצאה מארועים שקרו, כמו הסיפור הזה. <mark>הילנברנד</mark> משערת שאופטימיות היא הגורם החיוני. אני הייתי משערת שהגורם הוא גישה אקטיבית. כך או כך הסיפור בספר הזה הוא קרוב ביותר לבלתי אפשרי, למרות שהוא מגובה בזכרונות של רבים ובהררי מסמכים.

הסיפ

****



עד לפני שלושה ימים, אם מישהו היה מבקש ממני לנסות ולתאר במשך חצי דקה את כל האסוציאציות שלי על יפן, אני מניח שהן היו מסתכמות במשהו כמו: סושי, מסעדות, יאקוזה, טקאשי קיטאנו, אדממה, טוקיו, רעידות אדמה, הרוקי מורקמי, צונאמי, סוני, תיירים עם מצלמות, פוקושימה, הירושימה, בונזאי, מחצלות טטאמי, הירוהיטו, קונג-פו פנדה. משהו כזה.

כלומר, ידעתי שהיה ליפן חלק לא סימפטי במלחמת העולם השניה ושאחרי ההפ

הוא היה אחד מצאצאיו הרבים של אב מפואר יפהפה ומוכשר, בעל מזג כה איום ונורא שגרם לכל המומחים להתרחק ולסלוד ממנו. רוב צאצאיו ירשו את יופיו - ולא את כשרונו. רובם גם ירשו את מזגו הגרוע. חוץ מנשוא הסיפור הזה - סיביסקיט. הוא סוס מרוץ אגדי, שלא ירש כלום מיופיו המרשים של אביו, שמזגו בדרך כלל היה חביב כמו גולדן רטריבר, וכשרונו היה כנראה רב משל אביו. מה שמזכיר את הסיפור על השחקנית שניסתה לשכנע את ג'. ברנרד ש

בדרך כלל אני רק מדרגת את הספרים, ועל שלב כתיבת הביקורת תמיד מדלגת.
את הספר המדהים הזה סיימתי לקרוא לפני כארבעה חודשים, המלצתי עליו בחום רב לכמה אנשים ( הם גם מאוד אהבו אותו) והמשכתי הלאה לספרים הבאים. הסיפור נוגע בכל כך הרבה רבדים רגישים ונותן המון חומר למחשבה, אי אפשר להשתחרר מסיפור חיים כזה.
ספר שלא יכולתי להשאיר ללא מילה טובה, והנה הביקורת הראשונה שלי..............
חבל שאי אפשר לתת 10 כוכבים

תקופת מלחמת העולם השניה היתה לדעת רב ההיסטוריונים שבירת כל השיאים של הרוע האנושי, אבל לדעתי הרוע הזה התחיל כבר הרבה לפני פריצת המלחמה ב1939.
יש ההולכים הרבה לפני ורואים המלחמת העולם הראשונה את המאורע שגרם לחציית כל הגבולות של האנושיות ולהתפרצות הרוע האנושי אשר המלחמה השניה היתה פשוט השיא של כל השיאים.
אולם אני מבקש להאיר שתי מלחמות נספחות למאורעות הגדולים: מלחמת האזרחים בספרד ומלחמת מנצ׳וריה שב

מה הייתם לוקחים אתכם לאי בודד, נגיד שאתם - ימאי ספינת הצי האמריקני בימי מלחה"ע השנייה, יוצאים למשימה וספינתכם נפגעת ושוקעת למצולות אך רגע לפני כן, ניצלתם ווהגעתם לאי בודד. או יותר טוב - נגיד אתם איש צוות אוויר, טייס, מפציץ בחיל האוויר האמריקני. מלחה"ע השנייה - 1943 ארה"ב מצטרפת ללחימה (מאוחר מדיי) אתם על משימות הפצצה, מטוסכם הופל. אך אתם ניצלתם, צנחתם, סירת גומי קטנה והגעתם לאי בודד.. התשברו? אול

עם כל ספר שאני קוראת, עם כל סיפור שאני שומעת, עם כל סרט או סדרה שאני צופה, עם כל תמונה שאני רואה, עם כל אדם שאני פוגשת.
אני מבינה עד כמה הקלישאה הידועה "המציאות עולה על כל דמיון" נמצאת סביבנו בכל מקום, בכל אדם, בכל ספר, בכל סרט או סדרה, בכל סיפור או תצלום.
בלתי שביר הוא ספר שמדגים את האמירה הזו במדויק.
לפני 98 שנה בשנת 1917 בארצות הברית של אמריקה נולד לואי זמפריני בן למשפחת מהגרים איטלקית. לו

מלחמת העולם השנייה התחילה באמת לאמריקנים בדצמבר 41' – עד אז העולם נלחם לו לבדו מזה יותר משנתיים.
הצרעה היפנית עקצה את הנמר האמריקני בהתקפת פתע – שתיזכר כך אמר רוזוולט לדיראון עולם, והמכונה האמריקנית נכנסה למטחנת הדם.
יותר מרבע מהקורבנות האמריקנים במלחמה היו בזירה הפסיפסית, שנמשכה גם לאחר כניעת גרמניה, ונגמרה רק לאחר שתי פצצות אטום ואיום פלישה רוסית לאיי יפן עצמם (רוסיה מחזיקה באיים הקוריליים שכב