“הוא היה אחד מצאצאיו הרבים של אב מפואר יפהפה ומוכשר, בעל מזג כה איום ונורא שגרם לכל המומחים להתרחק ולסלוד ממנו. רוב צאצאיו ירשו את יופיו - ולא את כשרונו. רובם גם ירשו את מזגו הגרוע. חוץ מנשוא הסיפור הזה - סיביסקיט. הוא סוס מרוץ אגדי, שלא ירש כלום מיופיו המרשים של אביו, שמזגו בדרך כלל היה חביב כמו גולדן רטריבר, וכשרונו היה כנראה רב משל אביו. מה שמזכיר את הסיפור על השחקנית שניסתה לשכנע את ג'. ברנרד שאו שילדים משותפים שלהם יהיו פאר היצירה: "תאר לעצמך" התפעמה "ילד עם היופי שלי והשכל שלך!" "גברתי" הוא ענה "מה שמדאיג אותי זה ילד עם היופי שלי והשכל שלך..."
הספר הזה ריתק אותי כמו ספר מתח משובח. הוא עוסק בעולם שבמצב רגיל יהיה דוחה בעיני: מרוצי סוסים, הפיכת בעלי חיים לשעשוע לאנשים, במסווה של "ספורט", עולם של הימורים, של שרידה אכזרית, של חיים בשוליים והמון סוסים ובני אדם משלמים בבריאות וחיים כדי שמעט מאד מחוננים יגיעו לשיא. סיביסקיט נחל את הצלחותיו בשנות השלושים של המאה הקודמת, שנים של שפל כלכלי קטלני בארה"ב, שהצמיחו צורך עז בשעשועים להמונים (ראו "המרוץ של פלאנגן" ו"הם יורים גם בסוסים") הוא עבר את הארץ לאורכה ולרוחבה - מאות אלפי קילומטרים ברכבת, כשבשיאו אנשים חיכו לו בתחנות הרכבת ממש כמו לתאודור רוזבלט...
בספר דוקומנטרי (שאני בדרך כלל לא אוהבת) וביוגרפי (שבדרך כלל אני עוד פחות אוהבת) הצליחה הילנברנד להקים לתחייה את הסיפור האמריקאי: את האמונה הנוצרית שאם תעבוד ממש קשה תגשים את חלומך, יחד עם האמונה שבאמריקה הכל אפשרי, את האנשים המיוחדים, שכל אחד עם השריטה שלו הצליחו להביא סוס עקום רגליים ומוזר למראה לשיא של כל הזמנים. היא גם הצליחה לתאר את הפרדוקס שאף אחד לא הצליח לפתור - את ההתנגדות העזה להתאגד כדי להשיג יתרונות - דווקא מצד אלה שנזקקו לאיחוד יותר מכולם. צדקה היתה (ועודנה) מכובדת. איגוד מקצועי אסור ומושמץ.
הספר כתוב בצורה פשוטה וכתיבה כמו עיתונאית. הוא מתאר בפרוט את הארועים ואת הנפשות הפועלות, ומשאיר אותך במתח לדעת מה יקרה ומי ינצח במרוץ הבא. תמונות שצולמו באותה תקופה מצורפות לכל פרק ומוסיפות לחוויית הקריאה. הילנברנד - כתוב על העטיפה - כתבת מגזינים הכותבת על מרוצי סוסים, מפגינה ידע מקצועי רב ויכולת כתיבה מרתקת ושואבת. הספר הוסיף לי המון ידע על ארה"ב שלפני מלחמת העולם השנייה ועל האנשים הפשוטים והתמימים שהרכיבו אותה, ובנו בגופם, פשוטו כמשמעו, את עוצמתה. סיביסקיט פרש בשיא תהילתו ומת בשלווה ונקבר באחוזתו של בעליו. תהילתו יוצאת הדופן קנתה לו, כנראה, גורל שונה מגורלם של סוסי המרוץ האחרים, שכשהשגיהם יורדים הם מחליפים בעלים בקצב מסחרר ומסיימים בבית חרושת לדבק.”
