ספר טוב
הביקורת נכתבה ביום חמישי, 28 באוגוסט, 2014
ע"י אלון דה אלפרט
ע"י אלון דה אלפרט
****
עד לפני שלושה ימים, אם מישהו היה מבקש ממני לנסות ולתאר במשך חצי דקה את כל האסוציאציות שלי על יפן, אני מניח שהן היו מסתכמות במשהו כמו: סושי, מסעדות, יאקוזה, טקאשי קיטאנו, אדממה, טוקיו, רעידות אדמה, הרוקי מורקמי, צונאמי, סוני, תיירים עם מצלמות, פוקושימה, הירושימה, בונזאי, מחצלות טטאמי, הירוהיטו, קונג-פו פנדה. משהו כזה.
כלומר, ידעתי שהיה ליפן חלק לא סימפטי במלחמת העולם השניה ושאחרי ההפצצה של הירושימה ונגסקי היפנים נכנעו. ואני זוכר שקראתי ב"קורות הציפור המכנית" עוד דברים על התקופה האפלה הזאת שלפני 1950 (בעיקר, נדמה לי, על מלחמת מנצ'וריה), אבל אני חייב להודות שרק במהלך קריאת הספר הזה פתאום קלטתי שלא ידעתי כלום. שההיסטוריה של העם הזה רחוקה מהתדמית הנקייה והחייזרית שיש להם היום, והיו תקופות, לא מזמן כל כך, שאפילו הפעולות המפלצתיות של דעא"ש בסוריה נראות כמו פעולה של כיתה ד' בסניף של בני עקיבא ביחס למה שהיפנים עשו אז על בסיס יומיומי. ראבק, אפילו הנאצים, כך נראה, היו פחות, אה, נאצים.
מסתבר שהיפנים, בבולמוס גזעני ואימפריאליסטי מטורף, רצחו מיליונים, ושיעבדו עוד יותר מיליונים, באכזריות שנראית כיום פשוט דמיונית. שהם השתינו על אמנת ג'נבה מהמקפצה, ואף אחד לא אמר להם כלום. שהם היו מוכנים, פשוטו כמשמעו, להילחם עד האדם האחרון, ונראה שרק פצצות האטום שהוטלו על הירושימה ונגסקי (הרבה אחרי כניעת גרמניה, מיינד יו) גרמו להם להיכנע, להתאפס (בכמעט כל משמעות אפשרית) ולהתחיל מחדש. באופן שנראה אבסורדי, נראה שפצצות האטום היו, אני מעז לומר, דבר... טוב. גם כי מאזן האימה שהן יצרו נמשך עד היום בלי שלמזלנו אף אחד עדיין לא השתמש בפצצות גרעין שוב, וגם בשל העובדה הפשוטה שהן סיימו בבת אחת את המלחמה וחסכו, כך ממש, מאות אלפי נפשות, אולי אפילו מיליונים, שהיו נהרגים בוודאות עם המשך המלחמה.
הדהים אותי לקרוא ולהפנים כמה שהעולם הזה השתנה, לטוב ולרע. לא יכולתי שלא לחשוב על כך שהיום אין סיכוי שמישהו, וודאי לא האמריקאים, היה מעז לעשות מעשה כזה. ואני לא יודע אם זה טוב, אתם מבינים. שהיום, עם הבילבול המכובס, המשפטני והתקין פוליטית עד בחילה שנמנע בשגגה או בכוונה תחילה מלראות מי טוב ומי רע, אף אחד לא היה מפציץ את יפן. אף אחד. גם לא במלחמה. כמו שבסוריה לא מפציצים כבר. כמו שכל מי שיש לו גרם של "אינטרסים" נמנע מעימות עם דעא"ש ואל-קעידה והחיזבאללה כי קשה כבר להבחין מי לנו ומי לצרינו, בתקווה שהם בעצם בסדר, ושאם יהיה להם טוב אז הם יירגעו ויחזרו בתשובה וגר זאב עם כבש וכו, כשרבע מהעולם כבר תומך בשריעה, שאפילו לחמאס כבר לא מתייחסים כארגון טרור אלא כסוג של לוחמי חופש אפילו שחופש הוא הדבר האחרון שהם נלחמים עבורו - כך היום אף אחד כבר לא יעשה מעשה חד משמעי בעד הטובים. אמריקה? הצחקתם אותי. אמריקה מתה. הם כבר לא רוצים להילחם עבור כלום. יזידים, שמזידים, עירקים, יהודים, צ'רקסים, אוסטרלים. אף אחד כבר לא רוצה להילחם בשביל אף אחד. הזומבים כבר כאן, מאחורי הגדר, וברוס וויליס זקן ועייף וכבר לבש פיג'מה.
****
לואי זמפריני היה מהטובים. הוא נפטר לפני חודש וחצי, כשהוא בן תשעים ושבע. זה חתיכת הישג, בעיקר אם מכניסים למשוואה את העובדה שהוא הוכרז כמת לפני שבעים ואחת שנה, כשהתרסק עם מטוסו לתוך מימי האוקיינוס השקט. ושם הוא שרד באופן בלתי אפשרי לחלוטין במשך ארבעים ושבעה ימים על סירת הצלה מנוקבת, ללא אוכל וללא מים. ואפילו זה נראה כמו קייטנה לעומת החודשים הארוכים שבילה לואי בשבי היפני. הספר הנהדר הזה פורש בכישרון רב ובפירוט סיפור אמיתי ובלתי ייאמן על חייו של מישהו שבאמת שרד נגד כל הסיכויים. סיפור על אומץ וגבורה אמיתיים לגמרי, כאלה שכבר לא מייצרים הרבה היום, על חברות ומצפון ואמונה והחלטות קשות, וגם של מלחמת קיום יומיומית אל מול העולם ואל מול עצמך, וכוחות נפש שהלוואי ולא נצטרך לגלות שחבויים בנפשנו.
****
34 קוראים אהבו את הביקורת
» ביקורות נוספות של אלון דה אלפרט
» ביקורות נוספות על בלתי שביר - סיפור הישרדותו הלא ייאמן של טייס במלחמת העולם השנייה
» ביקורות נוספות על בלתי שביר - סיפור הישרדותו הלא ייאמן של טייס במלחמת העולם השנייה
טוקבקים
+ הוסף תגובה
|
אלון דה אלפרט
(לפני 11 שנים ו-1 חודשים)
בתוכנית החומש...
|
|
|
אלון דה אלפרט
(לפני 11 שנים ו-1 חודשים)
בתוכנית החומש...
|
|
|
טופי
(לפני 11 שנים ו-1 חודשים)
אלון חביבי, אם נהנת אולי כדאי לנסות את שוגון? סתם, להשלים פערים :)
|
|
|
אלון דה אלפרט
(לפני 11 שנים ו-1 חודשים)
ועידן החרב הסתיים? מה עם עידן אבקת השריפה? ועידן החשמל?
פצצת האטום היתה בשלבי פיתוח מתקדמים אז, והטלת הפצצות על יפן היתה גם בדיקה על רטוב והפגנת ניצחון ועליונות טכנולוגית מול סטאלין. ואם זה לא היה קורה אז, יש להניח שזה היה קורה מאוחר יותר. התוצאה, בפרספקטיבה של 70 שנה, היא מצויינת וודאי אל מול החלופות.
|
|
|
רץ
(לפני 11 שנים ו-1 חודשים)
לשימוש בפצצת אטום בהחלט לא מתאים השימוש במילה טוב - העידן הגרעיני עדיין לא הסתיים בכדי שנשפוט אותו.
|
|
|
אלון דה אלפרט
(לפני 11 שנים ו-1 חודשים)
שאולי, מה שלום אירנה?
|
|
|
dushka
(לפני 11 שנים ו-1 חודשים)
לא בטוחה שימצא חן בעיניך אבל הוא דק וקריא מספיק כדי להתנסות.
ספר ביכורים שמדבר על אוכל, אבל, ייעוד ואהבה במין דרך יפנית כזאת.
גם אני לא רוצה לחשוב, לכן אני לא קוראת דיסטופיות אבל בגדול, במה בדיוק שונה המאה העשרים ואחת מהמאה העשרים או מאלה שקדמו לה? זה רק מספר. ההיסטוריה לינארית? תקופות מוארות ותקופות חשוכות היו תמיד. השוני הוא טכנולוגי אבל כשמסתכלים על איכויות הצילום של סרטי הדעאש קצת קשה לדבוק באמונה שהמדיה היא המסר. מקווה שהאימפריה תיפול לאט והילדים שלנו ימשיכו לעשות חיים, תרתי משמע. |
|
|
(לפני 11 שנים ו-1 חודשים)
בתוך המהומה - אני מוצא כאן בקורת עניינית וטובה !
|
|
|
אלון דה אלפרט
(לפני 11 שנים ו-1 חודשים)
לא, לא קראתי את "המטבח". כדאי לי? אני זוכר איכשהו שהיה נדמה לי שהוא לא יעניין אותי.
אולי את צודקת, אולי, אבל אני לא מקבל את זה שדעאש הוא חלק אינטגרלי מהעולם. אולי לפני מאה שנה, כן. אבל הוא לא שייך למאה העשרים ואחת. וזה נכון, שנגיד הטבח האיום שביצעו ההוטו בטוטסי למשל רחוק ממני הרבה יותר מאשר דעאש, ולכן הוא כמעט לא קיים או לא חשוב או לא רלוונטי. דעאש הוא גידול סרטני, שרוצה להפוך את העולם כולו על פיו... כן, אולי את צודקת. אבל אני עדיין מקווה ורוצה להאמין שהעולם יתעשת, יבין שאת החלק האינטגרלי הספציפי הזה מבטנו הוא רוצה להסיר, והוא יסיר. אחרת, אני לא רוצה לחשוב לאיזה עולם הבאתי את הילדים שלי בנקודת הזמן הזאת.
|
|
|
dushka
(לפני 11 שנים ו-1 חודשים)
אלון, קראת את "המטבח" של בננה יושימוטו?
זהו אחד מהספרים האהובים עלי ולמרות מעטפת הגינונים החייזריים אני מסוגלת להזדהות עם הגיבורה המספרת עד העצם. התרבות באמת הפוכה משלנו - אצלנו כל המציל נפש אחת כאילו הציל עולם מלא ואילו בתרבות היפנית יש דברים שנחשבים גרועים בהרבה ממוות.
ועדיין, אנחנו יכולים לראות את העולם רק דרך הצינור הצר שלנו. דעאש הוא גידול סרטני בבטן העולם? אולי בבטן העולם שאנחנו מכירים - התלבטות בין ילקוט ספיידרמן לילקוט פאוור ריינג'רס והעדפה בולטת של יוגורט 2.8 אחוז. דעאש הוא חלק אינטגרלי מהעולם. במאה העשרים בוצעו כמה וכמה רציחות בקנה מידה המוני, שהוכרזו כרצח עם, ועוד כמה רציחות בקנה מידה המוני שלא הוכרזו ככאלה ואף אחת מהן לא הייתה הומנית במיוחד. למרבה הצער, ציפוי החיים הנורמלים שאנחנו מנהלים הוא נס. |
|
|
הנחשפת
(לפני 11 שנים ו-1 חודשים)
ומכל המקומות בעולם, אני הכי מתה להיות בטוקיו. וויי, עכשיו הייתי נוסעת.
|
|
|
הנחשפת
(לפני 11 שנים ו-1 חודשים)
אני לא מתה על ביוגרפיות אבל נראה לי ששווה לי לנסות את הספר הזה כי גם אני קצת הזנחתי את הצד ההוא של האוקיינוס במלחמת העולם השניה :-)
|
|
|
נעמי
(לפני 11 שנים ו-1 חודשים)
הגרמנים עוד לא התעייפו אבל ארה"ב יותר צורפה מאשר הצטרפה בעקבות ההפצצה על פרל-הארבור. מצד אחד למה להם באמת להיכנס לעוד מלחמה מטופשת של אירופה המסוכסכת וצמאת הקרבות. מצד שני זאת לא הייתה עוד מלחמה מטופשת אלא ה-מלחמה. לא יודעת.
|
|
|
אלון דה אלפרט
(לפני 11 שנים ו-1 חודשים)
נכון, ארצות הברית הצטרפה ללחימה רק אחרי שנתיים. אבל הגרמנים לא בדיוק התעייפו.
חשוב לזכור שארצות הברית לא היתה מאויימת במישרין ע"י גרמניה, אלא בעיקר ה"אינטרסים" שלה. ובכל אופן, היא שלחה למלחמה הזו מיליוני חיילים שמהם נהרגו למעלה מ-400,000. ברור שהיא לא ששה במיוחד להשתתף בלחימה. ובכל אופן, אני עדיין מדבר על עיקרון. על מה כל אומה נלחמה, מהו סולם הערכים שלה. זה היה נכון אז, וזה נכון גם היום.
|
|
|
ניר
(לפני 11 שנים ו-1 חודשים)
היפנים היום הם כך לא רק בגלל הפצצה
אחרי הפצצה הגיע דאגלס מקארתור ליפן כמושל מטעם ארה"ב, ועם צוות פרקליטים בנה חוקה ואת המדינה הדמוקרטית עד פציפיסטית של 70 השנים האחרונות - הטראומה של הפצצה העבירה את העם היפני ממיליטריסטיות קיצונית לפציפיסטיות קיצונית. (אך אל תתרשמו יותר מדי מה"ליברל" האמריקאי - מספר שנים אחר כך הוא רצה להטיל פצצות אטום על סין - או שאולי זה גם היה יותר טוב? - אחרי מה שקרה שם עם מאו והחברה).
אבל אל נשכח מה הביא את יפן לזרועות "הרשע" (בעיני המערב כמובן) - יפן היתה לצד מדינות ההסכמה במלחמת העולם הראשונה ואפילו עזרה לצוד צוללות גרמניות באוקינוס האטלנטי - עם סוף המלחמה למרות תרומתה - התעלמו לגמרי מצרכי יפן במזרח הרחוק - שנבעה מגזענות שאפילו ווילסון עם 14 הנקודות שלו חלה בה. האוסטרלים למשל התנגדו לכל הגירה "צהובה" - כך שאם שמים משקפיים אחרים לא הכל חד - למרות שאין שום פירוש חוץ מ"רוע טהור" למה שהם עשו במנצ'וריה (טבח ננקינג). דרך אגב להיסטוריה יש אפקט מטוטלת ברור שמדובר בקיצוניות - כל פעולה נתקלת בפעולה נגדית - לכן אני מנחש שבשנים הקרובות (את הניצנים רואים היום) - יפן תחזור להיות מיליטריסטית ותתרחק מהתדמית הנקייה שלהם. אלון, ביקורת מעניינת תודה - הספר עלה כמה מקומות בתור. |
|
|
נעמי
(לפני 11 שנים ו-1 חודשים)
-תגובה כפולה עמכם הסליחה-
|
|
|
נעמי
(לפני 11 שנים ו-1 חודשים)
מסכימה עם ערן על המשפט "אמריקה הצטרפה למלחה״ע השניה רק אחרי שכבר עייפו להם את הגרמנים ואחרי המון זמן שכבר היה לכולם ידוע מה קורה שם"
קראתי את זה בפירוט בספר הנהדר "רוחות מלחמה" של הרמן ווק. הסופר הזכיר לא מעט שהאמריקאים היו נדיבים בציוד ובעזרה כספית לרוסיה ולבריטניה כשחלק מן החישוב הקר היה שהם מעייפים את הגרמנים בינתיים |
|
|
נעמי
(לפני 11 שנים ו-1 חודשים)
אלון, הספר הזה וכמוהו "שוגון" (מישהי מהאתר המליצה לי עליו, איני זוכרת מי, ותודתי נתונה לה) הובילו אותי לאותה מסקנה בדיוק על פצצת אטום. אחרי הקריאה בהם, כשישאלו אותי על יפן אני אגיד "כבוד, כבוד, חוסר כניעה, כבוד". כשמבינים את החשיבות הרבה שהם נותנים לכבוד ואת הלחימה עד מוות ממש, העיקר לא "להתבזות" וליפול בשבי (ומכאן גם נובע היחס הלא אנושי שלהם לשבויים האמריקאים), אפשר להבין למה נדרשה פצצה בסדר גודל של אטום. "מלך עכברוש" מצוין גם הוא.
אב"פ - ממליצה בחום לקרוא את הספר הזה |
|
|
אלון דה אלפרט
(לפני 11 שנים ו-1 חודשים)
אוקיי... אני לא מתרשם שהביקורת מטעה. לואי זמפריני הוא לא שם יפני. גם לא לורה הילברנד.
והדברים שכתובים בגוף הביקורת כתובים עם טון מאוד חד משמעי. מה שכן, אם ההנחה הראשונית שלך בעקבות המילים הראשונות בביקורת היתה שמדובר בסיפור על טייס יפני, אני מבין איך התפיסה שלך השתנתה בהמשך בהתאם.
|
|
|
אהוד בן פורת
(לפני 11 שנים ו-1 חודשים)
באמת?! תודה שאתה מסב את תשומת לבי
לא קראתי את הספר והיתה לי תחושה לא נכונה לגביו, והביקורת שלך (איך אומר זאת בעדינות) גם קצת מטעה.
|
|
|
אלון דה אלפרט
(לפני 11 שנים ו-1 חודשים)
יעל - לא היו לו חיים רגילים. הוא יצא, כשאר חבריו, מצולק ופגוע מתקופה איומה והצליח להתגבר גם עליה.
חני, אין לנו חברים. גם מה שיש, לצערי, נגוע באינטרסים. ברגע שיהיו אחרים (ואלה מתרבים מאוד) יזנחו אותנו במהירות בלי כלום. כמו שכבר כתבתי פעם, העולם לא ישתין עלינו בשביל לכבות אותנו אם נישרף.
דושקה - מכל העמים עלי אדמות, נדמה לי שהיפנים הם הכי מוזרים, הכי שונים, כמעט בכל מובן, מאיתנו. יותר מהסינים, מהברזילאים, אפילו מהאסקימוסים. וכן, אנחנו מנסים לדחוק אותם לתוך משבצת שאפשר להבין, ולא תופסים שאי אפשר. הם אולי בני אדם, אבל הם חייזרים. ואת אותה טעות מרה של רציונליזם אנחנו עושים, לצערי, כלפי הרוע המוחלט שמתגלם בימינו בטירוף האיסלמיסטי. כאילו לא למדנו כלום, כאילו לא ברור מה באמת קורה כאן. כאילו הגידול הסרטני של דעאש בבטן העולם הוא סוג של פרא אציל שייעלם ויכתת חרבותיו למזמרות אילו רק נחזיק ידיים, נשיר קומבאיה ונחשוב חיובי. ואב"פ - על איזו ספרות יפנית אתה מדבר? זה ספר אמריקאי באוריינטציה אמריקאית על סיפור גבורה והישרדות של איש צוות אמריקאי במלחמה מול יפן. |
|
|
אהוד בן פורת
(לפני 11 שנים ו-1 חודשים)
אלון, זה בסדר
מותר לך לא להבין אותי / לא לקבל את דבריי.
|
|
|
dushka
(לפני 11 שנים ו-1 חודשים)
אני חושבת שקשה לנו לתפוס תרבות אחרת שונה משלנו.
גם מורקמי וגם יושימוטו לא הופכים אותה, בעיני, לנגישה יותר.
רגשות הם דבר אוניברסלי, תרבות לא. קראתי ספרים של סופרים יפנים יותר קלאסיים, כמו מישימה וקאוואבטה ואני תמיד נפעמת מול התפיסה האסטטית שלהם ונרתעת מהאלימות והנוקשות. אולי אלה שני צדדים של אותה המטבע. האם זה טוב או רע? כל אחד יכול לשפוט רק לפי מערכת הערכים שלו (זה טוב ליהודים?) ואם אלימות, בצע כסף והרס אקולוגי הם רע מוחלט - כולנו נוטלים בזה חלק פה ושם, לפחות כאומות אם לא כיחידים. |
|
|
yaelhar
(לפני 11 שנים ו-1 חודשים)
ב"דווקא" התכוונתי שמצטייר שהוא לא כל כך הצליח לחיות "חיים רגילים" כשנדרש..
הניגוד בין דמותו במצבים הקיצוניים לבין זו של "החיים הרגילים" בולט וחריג.
|
|
|
חני
(לפני 11 שנים ו-1 חודשים)
האמת אלון שכך הם היפנים באמת מצטיירים גם מהעיניים שלי ומאמינה שאצל רובינו יש אותו סטריאוטיפ
.בגלל ידיד קוריאני שהיה לי חקרתי קצת בעבר על מנצ'וריה ,תשמע היפנים
הם המציאו את המילה אכזריות..מזל שיש את מוראקמי לרכך קצת התדמית הנקיה. והאמריקאים כרגע "חברים" שלנו ואין לנו הרבה כאלה עם גרשיים ובלי..ביקורת יפה |
|
|
אלון דה אלפרט
(לפני 11 שנים ו-1 חודשים)
מה זאת אומרת ״דווקא״?
תעצומות נפש מתגלות רק כשקשה, רק במצבי קיצון. ולואי זמפריני התגלה במלוא הדרו באמת ברגעים האלה, לעומת אנשים שמתגלים דווקא כשפלים במצבים האלה.
|
|
|
yaelhar
(לפני 11 שנים ו-1 חודשים)
אהבתי מאד את הספר הזה והתרשמתי מאד מזמפאריני.
מה שמדהים בעיני היה שדווקא תקופות קיצוניות וקשיים על אנושיים הוציאו ממנו יכולות נדירות. יש כנראה אנשים שיכולים לחיות טוב רק כשהם נמצאים על קצה הקצה.
|
|
|
זה שאין לנקוב בשמו
(לפני 11 שנים ו-1 חודשים)
דווקא ביקורת טובה. נוספה כאן עוד אסוציאציה שלי על ביקורות של אלון דה אלפרט.
|
|
|
אלון דה אלפרט
(לפני 11 שנים ו-1 חודשים)
מסכים איתך, ערן, על כל הדברים שכתבת. אז מה? יש מישהו שהוא הטוב המוחלט, תמיד?
אני אפילו לא מתיימר לדעת מה קורה עכשיו עם רוסיה ואוקראינה, ואפילו מה ה"ציר" שראוי להימנות עליו - ונראה שאפילו אמריקה הישנה והטובה, נגועה באינטרסים סותרים וסותרי-סותרים, מחמשת כרגיל מישהו ואז נלחמת בו באותו נשק ממש, מורידה את מובארק לטובת "דמוקרטיה" של האחים המוסלמים - כי הם תנועה פוליטית פרגמטית, תומכת באירן-טורקיה-קטאר אבל בעקיפין בבני בריתם - החיזבאללה, למשל, וגם, כך או אחרת, בחמאס. הכול מורכב כל כך, מלוכלך ומלא טעויות שעולות בחייהם של מיליונים. ההיסטוריה תלמד אותנו עוד הרבה דברים, ונותר רק לקוות שנצא מצידו השני של המילניום הזה חיים ופורחים, מהצד "הנכון" של ההיסטוריה, הצד המנצח, הצד של האור.
|
|
|
ערן ב.
(לפני 11 שנים ו-1 חודשים)
הבנתי,
אם כך רק אציין עוד משהו (שעשוי כנראה להיות לא נכון בעיניך) שהיפנים עוללו דברים איומים לסינים ושגם רוסיה לקחה חלק ״זניח״ במלחה״ע, שיש מי שטוען שדוקא זה מה שהכריע את המלחמה.
אגב גם בעניין, האקטואלי, של אוקראינה אפשר להתווכח לגבי מי הטוב ומי הרע. |
|
|
אנקה
(לפני 11 שנים ו-1 חודשים)
אלון, חוות דעת נוקבת, אמיתית וכל כך נכונה. יישר כוחך.
|
|
|
אלון דה אלפרט
(לפני 11 שנים ו-1 חודשים)
אני לא משוכנע שמה שאתה כותב נכון היסטורית, עובדתית או אפילו פרשנותית
|
|
|
ערן ב.
(לפני 11 שנים ו-1 חודשים)
אני איתך,
אבל כמו שכתבתי, הכל בעיניי המתבונן.
באמת שאני בעד אמריקה (שאגב, השם מתייחס ליבשת גדולה שמדינה אחת ניכסה לעצמה) ורוצה שזו תהיה בעדי אבל רק לשם הדיון, אם נחשוב על כך שאמריקה הצטרפה למלחה״ע השניה רק אחרי שכבר עייפו להם את הגרמנים ואחרי המון זמן שכבר היה לכולם ידוע מה קורה שם או לחילופין, היתה אחראית להכחדה של שני מיליון אסייתים אז כבר קשה לומר בודאות שזה עדיף. |
|
|
אלון דה אלפרט
(לפני 11 שנים ו-1 חודשים)
יכול להיות שעברתי אינדוקטרינציה מבלי משים, ושלכולם יש אינטרסים (ולמה שלא יהיו?)
אבל אם נוציא לרגע, רק לשם הדיון, את ארצות הברית מרשימת המעצמות, נישאר בעיקר עם רוסיה וסין, שוחרות הטוב והצדק. good luck with that, מה שנקרא. לכן, גם בצירוף הספקנות הטבעית שלי וההבנה הלא-נאיבית שיש אינטרסים, אני מעדיף את אמריקה כשריף מושחת מאשר כשריף פטפטן, עצלן ואימפוטנט
|
|
|
ערן ב.
(לפני 11 שנים ו-1 חודשים)
האמריקאים,
מאז ומעולם נלחמו רק עבור האינטרסים שלהם, שהם בד״כ כסף ושליטה במקורות אנרגיה, כלומר כסף.
אנחנו קצת בלבלנו סרטי קולנוע, סדרות טלויזיה ואולי גם חינוך סובייקטיבי עם המציאות. לוחמי חופש וצדק הם מעולם לא היו והיום המלחמות או בעצם כלי הנשק ושדות הקרב קצת השתנו אבל המטרות והאידאלים לא. יתכן שזה הרע במיעוטו אבל זה שוב תלוי השקפת עולם ואידאלים, כלומר חינוך. הכל בעיני המתבונן. |
|
|
אלון דה אלפרט
(לפני 11 שנים ו-1 חודשים)
לא הבנתי.
|
|
|
אהוד בן פורת
(לפני 11 שנים ו-1 חודשים)
אלון, אני מסכים איתך שבימינו אפשר
לגלות פתיחות כלפי היפנים (למרות שיש עדיין כאלה שמפחדים שהם יכבשו את העולם), עובדה ההצלחה הספרותית של הארוקי מורקמי שמגלה כנראה שכמה שאנחנו שונים אנחנו בכל זאת יכולים למצוא שפה משותפת אבל לעומת זאת קשה בעיניי לקרוא ספר כזה המביא כאמור עדות של טייס במלחמת העולם השנייה, דווקא מהתקופה שהם עוללו לאמריקאים את מה שעד היום קשה לסלוח עליו.
|
34 הקוראים שאהבו את הביקורת
