כבר משם הספר "קללת נצח על קורא דפים אלה" אפשר להבין כמה שהספר הזה מיוחד, ומה על "הקללה"? אני לוקח את זה כחלק מההומור של הסופר, <mark>מנואל פואיג</mark> המוכר יותר בזכות ספר אחר שלו, "נשיקת אשת העכביש" אבל בכנות ימים יגידו. אני אומר ומתגרה בעצמי.

מעולם לא חשבתי שאני אקח ואקרא ספרי מחזות, לא שלהבדיל ממדע בדיוני הג'אנר לא מדבר אליי אלא שהספר הזה שכולו דיאלוגים ללא תיאורים, הוא הכי קרוב לזה. בכל זאת נהנתי לקרו

הספר מתרחש בשנות ה30 של המאה שעברה בארגנטינה. יש בספר הרבה דמויות כל פרק כתוב כמונולוג של דמות אחרת. למרות שכתוב בגב הכריכה על טוטו ילד רגיש אפשר להתבלבל ולחשוב שהספר רק עליו אך חוץ מטוטו יש עוד דמויות של חברים שלו ושל נערים ונערות סביבו. אי אפשר להתעלם שבספר יש המון סקס וכתיבה על מין לדעתי לפעמים זה מיותר. אני חושב שההתעסקות הרבה של <mark>מנואל פואיג</mark> במין קשורה לכך שהוא מתאר את גיל ההתגברות של גיבורי ה

לפני שלושים וכמה שנים הייתי קומונרית בנוער העובד ביד אליהו. פעם בשבוע היינו מקרינים בקן סרט. כדי שזה יקרה מישהו מאיתנו, הקומונרים (היינו שלושה), היה נוסע לאלנבי בתל אביב לאיזה מקום שהיה מין ספריה של סרטי 16 מ"מ, מחזיר את הסרט של שבוע שעבר ולוקח את הגלגלים של הסרט החדש. המבחר לא היה גדול, או, אם לדייק, היה אולי גדול אבל לגמרי לא איכותי. הרבה מאד סרטים ממש לא טובים שאף אחד לא שמע עליהם ואלה שכן היו

לפני שנים ארוכות ראיתי את הסרט "נשיקת אשת העכביש". הסרט זכור לי כסרט חזק במיוחד עם משחק מצוין של שני שחקנים מצוינים: ראול ג'וליה מנוחתו עדן & ווליאם הארט יבדל"א. גם סוניה בראגה זכורה לי לטוב.

בדרך כלל כאשר אני קורא ספר אשר נעשה על פיו סרט, הספר מרשים אותי יותר, כי הרי אפשרויותיו של הסופר בתיאור העלילה הן תמיד גדולות יותר מאשר של במאי הקולנוע. זאת גם הסיבה שכשאר יצא לי לשים את ידי על "נשיקת אשת

נלינדה אוהבת את חואן קרלוס.
חואן קרלוס אוהב את נלינדה. בערב. בלילה הוא אוהב את מייבל. ולמחרת הוא אוהב את האלמנה. בין לבין הוא אוהב לעשן ולהמר ולשתות. חואן קרלוס אוהב את החיים.
חואן קרלוס נדבק בשחפת. נלינדה עוזבת ומייבל עוזבת.
עשר שנים אחרי, לאחר גסיסה ממושכת חואן קרלוס מת. הידיעה בעיתון מעוררת בנלינדה (נשואה + 2) את הזכרונות הישנים. היא מתחילה לשאול את עצמה את השאלות הקשות באמת: האם אפשר לשכוח