“נלינדה אוהבת את חואן קרלוס.
חואן קרלוס אוהב את נלינדה. בערב. בלילה הוא אוהב את מייבל. ולמחרת הוא אוהב את האלמנה. בין לבין הוא אוהב לעשן ולהמר ולשתות. חואן קרלוס אוהב את החיים.
חואן קרלוס נדבק בשחפת. נלינדה עוזבת ומייבל עוזבת.
עשר שנים אחרי, לאחר גסיסה ממושכת חואן קרלוס מת. הידיעה בעיתון מעוררת בנלינדה (נשואה + 2) את הזכרונות הישנים. היא מתחילה לשאול את עצמה את השאלות הקשות באמת: האם אפשר לשכוח אדם שאהבת? האם אפשר לאהוב אדם כשאתה עדיין אוהב אדם אחר? האם חיי הנישואים מאושרים?
על הדרך אנחנו למדים מה קרה גם למייבל (נשואה, אך האם גם מאושרת?), סלינה אחותו ה"לא מפרגנת" של חואן-קרלוס, וחברות אחרות.
הספר כתוב במגוון סגנונות וקולות – מכתבים, דוחות משטרה, סיכומי ביקור רופא, כתבות בעיתון, דו-שיח, שברי מחשבות.
כתוב היטב. לחובבי הדיכאון הקיומי (ראו הוזהרתם - יש ממנו הרבה!)”