****


בכל מערכת בחירות אני מצביע למישהו אחר. הצבעתי לרפול, למפלגת המרכז, לפרס ולברק, לקדימה ואפילו למרצ. אני חבר ליכוד (למרות שמעולם לא הצבעתי עבורם) והשנה, בלי נדר, אני אצביע כנראה לעלה ירוק הרשימה הליברלית. או לאמסלם. אולי ליאיר לפיד, כי שי פירון הוא איש מדהים שזכיתי להיות תלמיד שלו בשמינית ושחיתן את אשתי ואותי וסירב לקבל אפילו שקל ויש עוד דברים שלא יודעים עליו.
יש לי יחסים מורכבים עם מתנחל

****





קראתי כמעט את כל הספרים של <mark>אסף גברון</mark>, ואהבתי אותם. הישראליות שלהם מאוד בולטת ופחות מתאמצת להרשים מזו של אשכול נבו, למשל, ופחות מנסה למצוא את הדאחקה כל חצי משפט כמו אילן הייטנר, למשל-שתיים. הם לא מתיימרים, והתיימרות זה וואחד טרן-אוף, בכל שטח שהוא.

אבל ישראלית מדוברת זה לא הכול בחיים. בספרים, אתה רוצה עלילה, ואתה רוצה להתרגש קצת, ואתה רוצה לחייך, ולבכות, ולפחד, ולהיות עצוב. מה שא

דרך דוד פייסבוק הנדיב, הגעתי לסרטון הזה, המהווה חלק מסידרה. אמי היא בחורה שאוהבת חטיפים וג'אנקפוד, והיא מקבלת חטיפים מכל העולם, ובכל פעם "אוכלת" מדינה אחרת. אז כאן בסרטון היא אוכלת חטיפים מישראל. קחו לכם אחר כך כמה דקות ותסתכלו עליו:
http://www.youtube.com/watch?v=abYNt1TMtzs
מצד אחד מאוד מעניין איך מישהו שלא גדל על המוצרים האלה טועם אותם, ומה דעתו. מן הצד השני, למראה חלק מהדברים אתה עומד ותוהה

זה מתחיל כסיפור מחוספס. מן אנקדוטה מחיי נהג מונית תל אביבי, שחושף את חייו הפשוטים/המפוספסים משהו.
בהמשך, מנסה 'שמונה-עשרה מלקות', להפוך למשהו שעמד ליד סוגת המתח, מן 'חסמבה לגילאי הארבעים העייפים', (כשיתכן בהחלט, שהאֶלִימֶלֶך זוּרְקִין שלהם, עבר מזמן את גיל שמונים).
מפה לשם, מתעייפים גם הקוראים (או אולי זו רק אני).

אז מה היה לנו?
בשפה בסיסית, יום-יומית, כולל "אחי", "סְפֶּצִית", שאר מרעין-ביש

שעות לפני יום השואה אני שולפת ממדף הספרים המיוחד אצלי בסלון עשרות ספרים שלא הספקתי לקרוא בנושא.
תוהה במה להתחיל: האם אבחר הפעם בספר עלילתי או תיעודי?
לבסוף מגיעה להחלטה ועם כתב היד אני מתייחדת במשך יממה וחצי בוכייה ומדוכאת.
יוצא שכולם סובלים מכך: שותפי לחיים, הגדול, הקטנה.
אמא מסתגרת בחדרה ואין קול ואין עונה.
הבעל כבר מכיר את הפרוצדורה. מוציא את הילדים למזללות ומחזיר אותם בזמן לשנת היופי, עוז

בואו נדבר תכלס, בואו נדבר פוליטיקה!
הספר הזה עורר בי ציפיות מהרגע הראשון, ספר שמדבר על מפעל ההתנחלויות, ספר נוקב שעל פי העטיפה הוא אמור להיות ריאליזם נוקב וסאטירה חריפה.
וככה חודש שלם ביליתי במעלה חרמש ג' ביחד עם כל הדמויות הצבעוניות והגרוטסקיות שבסופו של דבר הם אנחנו.

הספר הוא ישראלי בכל חלקיו, הוא מתאר את כל סוגי הישראלים שכולנו רואים יום יום וקוראים עליהם בחדשות, מה שמעצים את ההנאה מהקר

נתחיל בגילוי נאות: "הגבעה" הוא ספר על מתנחלים שנכתב על ידי לא מתנחל, תל אביבי, שמאלני אפילו, בעוד שאני ימנית, ירושלמית, מתנחלת בדעותיי אם לא בתכלס. ובכל זאת, היות שאני לא נוהגת להסתובב בעולם בגישת "התקשורת שמאלנית וכולם שונאים אותנו" רציתי לקרוא את הספר וחיכיתי ארוכות בתור ההזמנות בספריה (אפילו שאני ספרנית בעצמי, איזשהו ביש מזל) כדי לקבל אותו. לכן הביקורת הזו באמת מגיעה מנקודת מבט "ספרותית", של הא

"הידרומניה" הוא ספר מוזר ובהחלט מקורי בקהילה הספרותית הישראלית. זהו ספר מד"ב קל, ספר שמתעמק בשאלות חברתיות יותר מאשר תעלומות מדעיות. אבל יותר מכל, "הידרומניה" הוא ספר מתח-לייט שמושך במשך כ-200 עמודים את סיפור העלמותו של אידו, בעלה של מיה (המספרת). הספר מתחיל בצורה חזקה מאוד ואפילו מתחזק, אך בשלב כלשהו מתחיל להיגרר.

התרשמתי לטובה מכתיבתו של <mark>אסף גברון</mark>. הכתיבה חכמה וישירה - הסיפור מתפתח לאורך שני

<mark>אסף גברון</mark> הוא סולן להקת "הפה והטלפיים" (להקה שנחשבה באמצע שנות ה-90', עוד לפני שהשוליים עברו למרכז, ללהקת בת של "נושאי המגבעת" ובניגוד אליה נותרה תמיד מחתרתית), אני מודה שלא ממש הצלחתי להתחבר לראש שלה, אבל בניגוד ליצירות עם הלהקה מהספרים שלו אני מצליח להינות הרבה יותר.

הספר הזה הוא קובץ סיפורים שברובם ככולם מוטיב אחד חוזר והוא המוות, למרות הנושא הכבד לכאורה רבים יצליחו להתחבר לספר הזה, כי הוא