<mark>דיימון ראניון</mark> יודע לספר בסיפוריו הקצרים את סיפורה של ניו-יורק בכלל ואזור ברודווי בפרט (אזור התיאטראות). החן בסיפוריו נובע מהטיפוסים הצבעוניים והמסלנג הידוע שכל משכנע (אקדח) לא יכול לסלקו מהלקקן (הפה) של דוברו. מדי פעם המשכנע יורק עופרת, מתכת רעילה אפילו מנגיעה, וכשזו פוגעת בטיפוס זה או אחר, בדר"כ נוהגים להגיע כפתורים (שוטרים) וזה כבר לא דבר חביב כלל וכלל על הטיפוסים הצבעוניים. לפעמים, מה לעשות, נו

אני לא קנאית במיוחד לתרגומים ישנים.
אני יודעת שיש אנשים (האופה בתלתלים, אני מסתכלת עליך) שמתמוגגים למראה דפים צהובים, פונטים בלתי קריאים ושפה מיושנת-מגוחכת-נוסטלגית. אני גם יכולה להבין את זה כשמדובר בנוסטלגיה, בספרים שגדלנו עליהם.
כן, גם אני אהבתי לקרוא את ספרי אניד בלייטון ולהתלוות אל החבריא בהרפתקאותיהם מסמרות השיער שאיכשהו תמיד כללו טוזיג תחת כיפת השמים וקריאות האח הידד. כן, אני זוכרת גם את ט

Runyon on brooklyn –"הברוקלינאים" מעת <mark>דיימון ראניון</mark>, המאגד יותר מ-10 סיפורים, קטעי עיתונות ותיאורים של התקופה, עודות אנשי בוהמה החיים בשולי החברה. בין מעשי פשע למעשיות אהבה ראניון חושף את ברוקלין ומנהטן של התקופה (שנות ה-30 וה-40). אל הספר הגעתי בעקבות ביקורת של
Yhelhar.
על הספר. בין מעשיות אהבה בהן הנשים (בעיקר הבלונדיניות ביניהן) מאמללות את חיי הגברים. האנטי גיבורים של ראניון הם מהמרים, צעירים

לפני זמן מה קראתי כמה סיפורים של חבר מהאתר ותוך כדי קריאה הבליחה בי תובנה- כי הסגנון בחלקם של סיפוריו דומים לסגנון כתיבתו של <mark>דיימון ראניון</mark> שאת ספריו קראתי לפני שלושים שנה .טוב ..אז נתקפתי געגועים עזים ובלתי מוסברים לאותו ראניון והלכתי לקרוא בספר הזה .

גם אחרי שלושים שנה -הספר וכל האחרים -ארבעה במספר -"מחזיקים -מים"... ולא נס ליחם . לקרוא את ראניון בעיניים עצומות-אפשר מיד לזהות לפי סגנון הכתיבה

Guys and Dolls"-ברנשים וחתיכות", שיצא בשנת 1932 שאיגד סיפורים רבים שחיבר
<mark>דיימון ראניון</mark> הסופר הנודע עודות חיי ברודווי וחיי המערב (הפרוע),והיה לספר הפריצה של הסופר האמריקאי הנודע.

סיפור ראשון- "חולד בלונדיני" (סיפורו האחרון של ראניון)- "לא מתמזל? אומרת היא לי, 'הקשב', היא מפזמת, אתה רואה את הברנש בעל הפרצוף ההדיוטי (..) שמו פרדי ווגאן, ואביו מליונר בעיר דנבר ואני עומדת להינשא לזאטוט הזה בכול רגע

מי יודע מה זה "כפתור עם משכנע הלוקח לחד-גדיא אזרח שליטף ת'לקקן של החתיכה שלו בגלל שבזבזה את הדו-רה-מי"... ובכן, בלשונו הציורית של <mark>דיימון ראניון</mark> ובתרגומו של כרמי פרושו של דבר: "שוטר עם אקדח הלוקח למעצר ברנש מפוקפק שחבט בפרצוף של חברתו על שזו בזבזה את כספו".

לפני כמה שבועות הייתה בסימניה ביקורת על אחד מקבצי הסיפורים של <mark>דיימון ראניון</mark> שגרמה לי לחפש את ספריו שקניתי פעם. במדפים האחוריים מצאתי רק את ה

#
<mark>ראניון</mark> הגיע לניו-יורק כבוגר אחרי שנולד, חי ויצר לו מוניטין בערים ומדינות אחרות (בפואבלו קולורדו, בין השאר) לפי הסיפורים – הוא הרגיש והתנהג כניו-יורקי מלידה. קשה להבחין גיאוגרפית בין הקובץ הזה לקבצים אחרים שלו "ברנשים וחתיכות", "טיפוסים קשוחים" או "שמונה לאחד", למרות ששמו מרמז על פריפריה. האוסף מורכב מסיפורים ומקטעי עיתונות, בהם אחד שהפתיע אותי על שוטרים המפזרים התקהלויות סמוך לאחד המועדונים וש

אצלנו התעריף המקובל הוא 'מילה בסלע'. <mark>דיימון ראניון</mark>, לעומת זאת, קיבל כעיתונאי שני דולרים למילה.
ואם זה שווין של רשימותיו לעיתון, שלמחרת עטפו בו דגים, צאו וחישבו מה שוויה של מילה בסיפורים האלמוותיים שלו!

כתבי <mark>דיימון ראניון</mark> מצטיינים בשפה ייחודית להם, הן בצורת הכתיבה - אצל ראניון הכל נכתב בהווה, והן במונחים, שהם מין סלנג משעשע ולעגני.
ראניון משרטט את 'עיר הגברים הזו', הברודווי הניו-יורקי, בעין חד

אז אומרים שבשנות השישים <mark>דיימון ראניון</mark> היה כוכב בישראל, הגיע ל"פנקס הקטן" ולשיר של מאיר אריאל. אז חייבים להודות שכל ספר הומור במדינה מוכת בכי הוא מבורך ושהסגנון המיוחד מוסיף מאוד, פושעים חביבים תמיד נחמד, בטח עם כינויים שכאלה.

אבל היה לי קשה מאוד עם הכתיבה הדיווחית מדי (כמעט עיתונאית), נעדרת הרגש, עם הדמויות החד-ממדיות, לרוב בעלות מאפיין אחד. הרבה מהסיפורים הם סיפורי פואנטה בלי הרבה מעבר, ולא פע