את עיקר פתרון התעלומה של הספר הנפלא הזה, הצלחתי לגלות כבר באמצע הספר, ואולי כמעט בתחילתו. ולא מפני שאני גאון בלשי כזה (טוב, נו, אולי כן, אבל הצנועה הידועה חייבת להפגין ענווה), אלא כשספר הוא קלאסיקה והופך לאייקון בלשי-תרבותי, ברור שיש לו מחקים רבים. כולם היו בניו, כולם היו תלמידיו, כולם לקחו ממנו את הרעיון כמחווה.

ולכן ברור לכם, שבמהלך קריאתם של מאות ספרי מתח נתקלתי בפתרון הזה לא פעם.

אבל עצם

חוץ מהתעלומה הראשית שמיד נדבר עליה, יש בספר הרבה תעלומות משנה.
1. האם <mark>ריימונד צ'נדלר</mark> נחטף על ידי חייזרים והם כתבו את הספר הזה?
2. לאן נעלמה התעלומה של הספר? כל המוצא יקבל פרס ניחומים, את הספר-לא-ספר הזה.
3. האם פיליפ מרלו התעייף מתעלומות נורמליות והוא ביקש מצ'נדלר לכתוב את פלייבק?
4. האם <mark>ריימונד צ'נדלר</mark> התעייף מפיליפ מרלו והחליט לנקום בו בכתיבת הספר?
כאמור, רק אם נקים את <mark>ריימונד צ'נדלר</mark> מקברו,

בנעוריי הרחוקים הייתי קורא נלהב של ספרי בלשים. ספרי הבלשים יצאו תורגמו לעברית בעיקר מאנגלית
בהוצאות זולות כספרי כיס
סופרים כמו רקס סטאוט, עם הבלש שלו, נרו וולף ומזכירתו הנאמנה דלה סטריט, אלרי קווין שאהבתי מאוד את ספריו
(מאוחר יותר התברר לי שאלו היו שני סופרים שכתבו ביחד) דשיאל האמט הנהדר וכמובן, אגאטה כריסטי הבריטית הפוריה והטובה
ועוד רבים רבים... ואני זוכר שמאוד אה אהבתי את המתח שבהם ולדעת ב

""יש לך חוש הומור מוזר במקצת", הוא אמר.
"לא מוזר", אמרתי. "פשוט חסר מעצורים"."
<mark>ריימונד צ'נדלר</mark> הוא כנראה האבא, האמא ורוח הקודש של כל סרטי הבלש שראיתי במאה שנה האחרונות לפחות. יש לו סגנון שיכול לגרום לכל גבר מרופט לתחושה זמנית של קשיחות פריכה (אני מניח שגם ויסקי יכול לעזור).
"לתפריט בשמונים וחמישה סנט היה טעם של שק דואר זרוק והוא הוגש על ידי מלצר שנראה כאילו הוא מוכן לתקוע בי אגרוף תמורת רבע דולר

ספר מתח מעולה עם טעם של פעם, כמו ארה"ב של פעם: סרטים של המפרי בוגארט, מכוניות עתירות צילינדרים, אוכל רווי כולסטרול, עשן סיגריות, קפה דלוח ובלש פרטי קשוח בחליפה מרושלת ומגבעת שמוטה שמסתירה את העיניים.

אני אוהב את ספרי דור המייסדים של הבלש האפל (<mark>ריימונד צ'נדלר</mark>, דאשייל האמט, ג'יימס מ. קיין ואחרים), הם ידעו ליצור סיפורי מתח מרתקים ותמציתיים באווירה סליזית - בלי תיאורי-יתר, בלי הקשרים חברתיים ובלי פ

כשאסיים לכתוב את הסקירה הנוכחית, אני בטוחה שאשכח את כל מה שקראתי ואתרכז כבר בספר הבא... אזי מהפתיח שלי אתם מבינים שהספר הזה מסוג הספרים שאתם קוראים, נהנים ושוכחים.

הכיף הגדול בספרים מסוג זה נובע בעיקר, מהסיבה שכשאתה קורא בו אתה לא מוטרד ממה כל מה שקורה מסביבך באותה עת. אי לכך אני מקטלגת את הספר הזה כספר קנ"ש....

תזכרו את ראשי תיבות קנ"ש:
קראתי
נהניתי
שכחתי

הספר הנוכחי נכתב ב-1943 ו

'ישנה אנקדוטה מפורסמת על כך שהאוורד הוקס, הבמאי ההוליוודי הגדול, פנה אל <mark>צ'נדלר</mark> כשעיבד את השינה הגדולה (בכיכובו של האמפרי בוגארט, כמובן) ושאל אותו "מי בעצם רצח את הנהג?", <mark>צ'נדלר</mark> ענה לו שאינו יודע, אבל הבטיח לבדוק את זה. הוא הלך, קרא בספר שהוא עצמו כתב וחזר אל הוקס ואמר: "אני לא יודע מי רצח את הנהג. מה זה משנה בכלל?" ' (מתוך אחרית הדבר).

לא, לפיליפ מרלו אין שפם מגוחך ומבטא צרפתי. והדבר האחרון שיה

"'אתה בלש אמיתי מהמשטרה או סתם, להשכיר?'
'סתם, להשכיר'." (עמוד 49)

"האישה באגם", הינו רומן מאת <mark>ריימונד צ'נדלר</mark>, וככזה הוא גם סיפור מתח בלשי המתאר את עלילות הבלש הפרטי פיליפ מרלו (גיבורו הקבוע של צ'נדלר). מרלו מתואר בספר כגבר ציני ושנון, המתנגש לעתים קרובות עם אנשי המשטרה המרובעים, פועל בסביבה העירונית המאוכלסת ונע בין בתי פאר של לקוחות עשירים לבין הסמטאות האפלות בשולי הכרך. מרלו הינו רווק כבן ש

אם כשהדשא של השכו ירוק יותר ,אפשר להבין למה מקנאים בו.הבעייה מתחילה כאשר אתה מקנא במישהו שמצבו לא יותר טוב משלך.
צרות הן גם המקצוע של רבים מאיתנו (בכל אופן שלי),לא מוצאים עבודה (מתמחים...),עשירים עושים על גבינו קופה (טייקונים...),אנשים אלימים מסתובבים סביבנו ומאיימים (התורכי הקטן ,ארדואן, אסד ...).
אז למה רק פיליפ מארלו מצליח לעשות מזה קריירה בלתי נשכחת (ותודה להמפרי בוגארט) ולנו נותר לקנא בו ?