המדרגות שמחברות לזיכרון

יש לי זיכרון חזותי ברור ממספר ספרים שאבי קרא, חלקם עדיין בספרייתי, ומהווים עבורי חיבור אינטימי לאבי שנפטר לפני שנים רבות. אחת מהסופרות האהובות עליו הייתה <mark>יהודית הנדל</mark>, הוא בעיקר קרא את רחוב המדרגות, הסיפור של העיר התחתית בחיפה ושלל טיפוסיה בשולי החברה, הנאבקים בכדי לשרוד.

יש בי גם זיכרון נפלא מהמדרגות שיורדות מהדר לעיר התחתית בחיפה, יש להן עד היום יופי מיוחד עבורי, מ

<mark>יהודית הנדל</mark> היא סופרת מצוינת, וכתבתי עליה כבר ב"כוח האחר", וכמו בעלה הצייר צבי מאירוביץ, היא משכילה לצייר עבורנו יצירות מופת ממש אבל במילים. ולקרוא אותה זה כמעט כמו להסתובב במוזיאון או בתערוכה, כי כל עמוד אצלה או כל פרק אפילו כל מקטע, הוא בבחינת יצירה לתפארת. ורוב הגיבורים שלה הם בדרך כלל נעדרים. האחר-הנעדר- הופך לממשות חיה, ואם היא אינה כותבת עליה, על אותה הממשות ישירות, השפעתה הניכרת הופכת לגיבו

מילה פוגשת צבע

לפני שנים רבות, בערב יום הזיכרון, ראיתי את <mark>יהודית הנדל</mark> בטלוויזיה, מספרת סיפור שקרה במלחמת העצמאות, על אישה בודדה שגרה בפאתי המושבה, בצריף רעועה. יום אחד, הודיעו לאישה על נפילת בנה החייל, מאז היא הסתגרה בביתה, בתוך עצמה, ודעכה אל מותה.

לכאורה עוד סיפור עצוב, על שכול וזיכרון, אבל היה משהו יוצא דופן, באופן שבו יהודית סיפרה את הסיפור, עומק קולה, וגווניו הנפלאים, הדרמטיות שיצרה

יואל נשוי ליעלי. יואל הוא חברו הטוב של ד"ר אלחנן גיל, רופא הנפש (מה שקרוי בלשון יומיומית יותר - פסיכיאטר) ד"ר אלחנן גיל מנסה להביא מזור לייסוריהם של מטופליו באמצעות מכות חשמל. יואל מזמין את אלחנן לשכור את הדירה שמול דירתם. אלחנן מקבל את ההזמנה ועובר לגור מול יעלי ויואל. מחלון דירתו הוא משקיף, מציץ לביתם של החברים במשך חמש שנים. אחרי חמש שנות נישואים נהרג יואל בתאונת דרכים. שנה אחר כך נישאים אלחנן

ואני שואלת את עצמי, איך להעביר כאן, לכם הקוראים, את חווית הסיפורים הקצרים, שישה במספר, שנארזו לספר אחד בן 138 עמודים של <mark>יהודית הנדל</mark>, הכותבת המופלאה שמטיבה לצקת את מרכיבי העולם ולערות אותם לתוכנו בטפטוף אטי ומדויק.

נתחיל בכך שהנדל תרגמה בקול אחר ובמעט מילים, את המיית הלב האין סופית מבלי שתידרש לכתוב על העבר או על העתיד, או על התחלות וסופים אלא רק על הזמן הנתון שעליו היא כותבת, וזה אפילו לא על הז

איך אפתח את הסקירה על הספר, הרהרתי לי בזמן קריאתו. אולי אספר על רחוב המדרגות בו גדלתי אני בשכונת הדר, בבית שנטוע בדיוק באמצעיתו, מדרגות מכל צד. אולי אדבר על הסמליות שבמילה מדרגות, שכן היא מציינת גם את המבנה האורבני של חיפה, בה שכונה היא גם מדרגה, והמידרוג הסוציו-אקונומי של תושביה בהתאם. תושבי העיר התחתית מדשדשים בעוניים בתחתית הסולם, ואלו הגרים במרומי הכרמל נמצאים גם במרומי הסולם.

כשהגעתי לכדי

הייתי ילדה שמציירת יפה, כולם אמרו. נשארתי ילדה שמציירת יפה ולא הפכתי לציירת כי לא היה לי חשק להתאמן. להתאמן בציור זה לא רק לצייר, אלא ללמוד להתבונן; להסתכל על העולם דרך מסגרת מלבנית ולנסות להעלים את סכי הראיה.

השמיים הם לא רק כחולים, גגות הרעפים לא רק אדומים והברושים לא רק ירוקים.
למשל עכשיו, בשעות הבוקר האביכות, לאויר יש איכות צהבהבה אפרפרה ואי אפשר ממש לראות את המכוניות המזדחלות על דרך השבע

"מישהו, מאוחר בלילה, ניגון פעם פוגה של באך, סיפר לי פעם, ולא גמר את האקורד האחרון, וארתור רובינשטיין קם, דפק בדלת, ניגש לפסנתר והיכה את האקורד האחרון. זה הפריע לו שזה לא גמור, אמר, אבל לי זה לא היה מפריע, אולי אפילו הייתי אוהב את זה, אמר. הוא קצת צחק – את לא חושבת שבלאו הכי הוא גמור גם באמצע, גם בסוף, גם באקורד שלפני האחרון, בלאו הכי הוא לא גמור גם באקורד האחרון. הוא שוב קצת צחק, וחושני, מקשיב, מב

<mark>הנדל</mark> מעניקה לנו הצצה נדירה לתוך נפשו של בעלה הצייר צבי מאירוביץ (1911-1974 )–שהיה אומן בכל רמ"ח אבריו אף כי רק שלוש תערוכות יחיד הוא בחר להציג כאן בארץ .
באוסף של טקסטים מופלאים היא חושפת בפנינו נתח חיים לצדו : - "היה קם במשך כל השנים שחייתי על ידו, ישר מתוך השינה אל תוך הפחד הפשוט של היום ושל הסוף"

כותב