“יואל נשוי ליעלי. יואל הוא חברו הטוב של ד"ר אלחנן גיל, רופא הנפש (מה שקרוי בלשון יומיומית יותר - פסיכיאטר) ד"ר אלחנן גיל מנסה להביא מזור לייסוריהם של מטופליו באמצעות מכות חשמל. יואל מזמין את אלחנן לשכור את הדירה שמול דירתם. אלחנן מקבל את ההזמנה ועובר לגור מול יעלי ויואל. מחלון דירתו הוא משקיף, מציץ לביתם של החברים במשך חמש שנים. אחרי חמש שנות נישואים נהרג יואל בתאונת דרכים. שנה אחר כך נישאים אלחנן ויעלי. שנה אחר כך נולד להם תינוק. יעלי קוראת לו יואל. אלחנן קורא לו הילד שלי, וחושש מה יקרה כשיגדל, איך יקרא לו? יואל - בשום פנים ואופן. הוא יקרא לו בני. בני, כמו שקונן המלך דוד על אבשלום בנו. בני, בני. אבל מה יענה כשהילד ישאל אותו מדוע הוא לא קורא לו בשמו? בעיה.
נו, מה אפשר לומר, בריאות נפשית וחיי נישואים מאושרים כבר לא נמצא בספר הזה.
כשראיתי את שם הספר, טירופו של רופא הנפש, נדלקתי קצת (הספר עצמו כיבה אותי לגמרי) זה שם ממזרי, אירוני, כמו גידמותו של האורתופד, או פרכוסיו של הנוירולוג, או שיטיונו של הגריאטר או... בסדר, הרעיון מובן. אבל בניגוד חריף לשמו, בספר אין שום הומור, ממזריות, אירוניה, קריצה, שום כלום. תוגה ומצוקה ועצב ודכדוך ומכמוך ומלנכוליה בכל אחד ואחד מעמודי הנובלה הלא ארוכה הזו תמצאו בשפע. התיאורים הקודרים, של האפלולית החורפית בגן הריק, שמולכים בו עורבים שקוראים בקול גדול קרע קרע רק מוסיפים לתחושת החידלון והייאוש של אלחנן רופא הנפש.
זה הספר הראשון של יהודית הנדל שאני קורא. הוא כתוב בשפה פשוטה, כנראה במתכוון. עמיתה לעבודה אמרה לי שגם ספריה האחרים כתובים בסגנון דומה. אני לא יודע אם להמליץ עליו. מי שרוצה להשתמח - שיתרחק ממנו. אבל מי שמוכן להתמודד עם דיאלוגים דלילים, תיאורי נוף עירוניים חורפיים, קודרים, התדרדרות נפשית איטית שכוללת הזיות, מחשבות שווא ושיחות עם מתים - זה הספר בשבילו.”

“יהודית הנדל היא סופרת מצוינת, וכתבתי עליה כבר ב"כוח האחר", וכמו בעלה הצייר צבי מאירוביץ, היא משכילה לצייר עבורנו יצירות מופת ממש אבל במילים. ולקרוא אותה זה כמעט כמו להסתובב במוזיאון או בתערוכה, כי כל עמוד אצלה או כל פרק אפילו כל מקטע, הוא בבחינת יצירה לתפארת. ורוב הגיבורים שלה הם בדרך כלל נעדרים. האחר-הנעדר- הופך לממשות חיה, ואם היא אינה כותבת עליה, על אותה הממשות ישירות, השפעתה הניכרת הופכת לגיבור/ה הראשית.

הנפקדות היא העיקר, כמו "חור שחור" ביקום ששואב אליו את סביבתו, ולא סתם אני ממשילה את גיבוריה ל"חורים שחורים" כי ככאלו הם לעתים גם בולעים את סביבתם. שדה הכבידה שלהם הוא כה חזק שאף חומר אפילו האור אינו יכול להתנתק מהם. זה מפתיע, מסקרן מהפנט ומאוד נוגע. כי אותו "חור שחור" הוא למעשה גם הדיאלוג שלנו בין המודע לתת מודע, וזו חוויה לגמרי פסיכואנליטית. הנעדר, החסר, יכול להיות גם התת-מודע. הכפילות הקיימת באדם. קצה הקרחון כשהתקלות אתו, של הקוראים ולא כל שכן של הגיבורים, עשויה להמיס את הקרחון כולו וליצור הצפה הרסנית. וגם אם לא הרסנית- אז בהחלט מכוננת.

וב"טירופו של רופא הנפש", הנדל כותבת בדיוק על זה. חוויה פסיכואנליטית כפי שציינתי, אבל לא מכבידה, ולשם כך היא בונה תפאורה מתאימה. שתי דירות זו מול זו, שני חלונות שמשמשים רקע לדיאלוג האנושי הפנימי הזה, להתבוננות בנפש פנימה מכאן לשם ומשם לכאן. כשהכיוון הוא להציף למעלה חלקים ניכרים מהלא מודע, מתוך ה"חור השחור". ואולי גם לנתק ממנו בסוף את האור...

נשמע כבד ?

מפחיד ?

מעיק ?– לא בדיוק .

זו פשוט חוויה אחרת. כתיבה אחרת. מדויקת ואיכותית.

היא כותבת על יואל המת, ועל אלחנן החי, החבר שתופס את מקומו ונושא את אשתו יעלי, ואליהם מתווסף כעבור קצת יותר משנה גם "יואל הקטן" בנם– שנאלץ לעטות עליו את רוח הרפאים של יואל המת .

"תמיד העמידה בפני הדף הריק היא מאוד מביכה ומאוד קשה", אומרת יהודית הנדל בראיון אתה, " אפילו כשהצטבר אצלי הרבה חומר, כשאני מגיעה לשלב עמוק של הכתיבה, והדמויות כבר מגובשות ושומעים הרבה קולות, אותן הדמויות חיות בבית יותר מהאנשים החיים, והן אלו שמכתיבות בעצם את הגורל שלהם, לא הסופר" זו הרגשתה, וכך גם כתיבתה. ייתכן שהתת-מודע הוא זה הקובע בסוף. הפחד האנושי מהדברים שאנחנו יודעים ומהדברים שאנחנו לא יודעים – רגשות מודחקים יצרים ותשוקות " ("כי לכל אחד יש את רוחות הרפאים של חייו " ציטוט.)

כדאי ומומלץ להיחשף לסופרת הנפלאה הזו. זו עשויה להיות מתנה בהחלט ראויה לכל אוהבי ספר .”

“ספר שכולו ייאוש ודכאון. סיפורו של פסיכיאטר שנישא לאלמנת חברו הטוב, ודמותו המתה של זה משתלטת עליו לגמרי. ביו לביו הסופרת מפגישה אותנו עם כל מיני דמויות מדכאות, שעל כל אחת אומנם כתובות רק כמה שורות בודדות, אך אי אפשר שלא לרחם עליהן נוכח עליבותן ובדידותן. בקצרה, אם בא לכם כמה שעות של דכאון (למה, בעצם?) תקראו. אם לא, אפשר לותר.”

“קליל לקריאה (אורה פ.)”