ואני שואלת את עצמי, איך להעביר כאן, לכם הקוראים, את חווית הסיפורים הקצרים, שישה במספר, שנארזו לספר אחד בן 138 עמודים של יהודית הנדל, הכותבת המופלאה שמטיבה לצקת את מרכיבי העולם ולערות אותם לתוכנו בטפטוף אטי ומדויק.
נתחיל בכך שהנדל תרגמה בקול אחר ובמעט מילים, את המיית הלב האין סופית מבלי שתידרש לכתוב על העבר או על העתיד, או על התחלות וסופים אלא רק על הזמן הנתון שעליו היא כותבת, וזה אפילו לא על הזמן, זה על "הרגע", שבכוחו היא משקפת את הרגשות, שביניהם אנחנו מיטלטלים אנה ואנה. לכאורה זה הרגע המשני, השולי, ה"לא עיקרי", אבל הוא הוא הדבר! במילים קטנות, קטנות מאוד אפילו, היא מצליחה לגרור את מה שנמצא מאחורי הקלעים ומציבה אותו במרכז הבמה ממש בקו הראשון .
"אני רוצה להאיר זווית של חיים מפינה מסוימת. זווית שהייתה סגורה.... בקול אחד, בשני קולות, בשלשה קולות. הרי אין שני קולות דומים בעולם... ויחד עם זאת כל הקולות דומים בעולם". כך היא ביקשה וכך עשתה .היא חתרה להגיע לאותה "נקודת שריפה" פנימית, מעין "חומר נפץ סמוי" שמתחבר למטה, כמו אצל אבות ישורות "לשון שריפה", לגעת בגורלם של הדברים במובן האנושי ומתוך כך להכיר בעובדה שאין אמת אחת יש הרבה פנים, "זו עבודת פרך" היא תמיד הייתה אומרת. "כי הספרות כבר עסקה בכל, ומה שמעניין הוא דרך העברה. למצוא דרך להעביר את זה אחרת וזה חייב להיות מתומצת והרבה יותר חד. כי אין מקום לשפר את המצב." והתשוקה לדיוק של המילה, ולזיכוכה, זה מה שהנחה אותה. ול-"כן" ול-"לא" שלה הייתה מסה קריטית, ואולי בעצם זה מה שמנחה את כל אותם כותבי הסיפורים הקצרים, הרצון המשותף לכתוב על אירוע קטן שיוכל להחזיק חיים שלמים. והיא, הנדל, הייתה אספנית של רגעים כאלה. וכל מילה שנאמרה וזו שנשתקה וזו שנמנעה, היא היא החשובה.
ובמחזור הסיפורים הזה רוב הווריאציות סובבות סביב חיים ומוות-
"אדם חי את מותו בחייו, את האחר בתוכו, את הזרמים התת קרקעיים שבתוכו. הקיום שלנו הוא קיום שכבתי שנבנה מאין סוף שכבות גאולוגיות. הרבה פרטים, מחשבות, רגשות, מצבים, ספקות והסטות הצידה" ולכן גם לשיחה צדדית שנשמעת סביב לשולחן יש משקל של חיים שלמים. ועל אותן השיחות היא כותבת, אלו שיכולות להישמע סתמיות לכאורה, אבל מתחתיהן רוחש לו לעיתים הר געש פעיל.
הצייר אנדריי דראן, באחת מעבודותיו, צייר ראי יותר גדול מהארון. שאלו אותו: " איך זה יכול להיות ראי יותר גדול מהארון ?". "כן " הוא אמר. "לצורך הציור הראי יותר גדול מהארון! ". כך בכתיבה. כשהנדל הייתה מתחילה לכתוב סיפור, היא הייתה נזכרת באמירה הזו ואומרת: " לצורך הטקסט, שחייב להיות מתומצת, הראי מותר לו שיהיה יותר גדול מהארון" ...
"אני גם מאמינה שבספרות אין "נופים אבודים", כך אמרה בראיון איתה, "הם מגיעים אל הסיפור ונתקעים שם חזק במסמרים. הספרות אינה מכירה נופים אבודים, -לא נופים אנושיים ולא נופים אחרים - הם קיימים בה. בדמה. כלומר במילים, ומקבלים מתוכם את הכוח, בחיבור העובדות, ובחיפוש אחר הזמן האבוד.
אז זהו.
סיכמתי כאן בקצרה את מה שהיה לי לומר על הנדל, על נושאי כתיבתה, על עומק כתיבתה, ועל יכולותיה, אחרי שסקרתי בעבר עוד שניים מספרייה, וזה כולל ומקיף ומתייחס לכלל הספרים שלה .
אני מאוד ממליצה כי היא פשוט נפלאה ! אבל את המשפט הזה כבר אמרתי ...
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
