“"מישהו, מאוחר בלילה, ניגון פעם פוגה של באך, סיפר לי פעם, ולא גמר את האקורד האחרון, וארתור רובינשטיין קם, דפק בדלת, ניגש לפסנתר והיכה את האקורד האחרון. זה הפריע לו שזה לא גמור, אמר, אבל לי זה לא היה מפריע, אולי אפילו הייתי אוהב את זה, אמר. הוא קצת צחק – את לא חושבת שבלאו הכי הוא גמור גם באמצע, גם בסוף, גם באקורד שלפני האחרון, בלאו הכי הוא לא גמור גם באקורד האחרון. הוא שוב קצת צחק, וחושני, מקשיב, מביט בעיניים עם חיוך של מפסיד לכאורה, ומה זה משנה, אמר, מניח על ברכיו את משקפי הציור הכבדים, ובנפשו יביא לחמו, אמר, מעביר יום ומביא לילה, כחרס הנשבר, ואמר שבלאו הכי לא מגיעים גם לדף הראשון" (עמ' 101).
צבי מאירוביץ היה צייר מקבוצת "אופקים חדשים", שהייתה קבוצה של אמנים בעלי סגנון מופשט שפעלו בשנים הראשונות של המדינה, ושדי מהר הפכו לנציגים של הממסד האומנתי ושל המדינה בתערוכות בינלאומיות כאלו ואחרות. הוא נולד בשנת 1911 ולמד אומנות בברלין, עלה לארץ בשנות ה-30 וגר בחיפה כל ימיו, ושם גר צייר את כל ציוריו. בשנת 1971 צבי לקה בשבץ פלג גופו הימני שותק, ומאז ועד פטירתו כעבור שלוש שנים הוא צייר ביד שמאל.
לא קל להתחבר לציור מופשט. קטונתי מלכתוב על אמנות, ובטח על אומנות מודרנית מופשטת, אך להבנתי הדלה הצייר המופשט מנסה לזקק את המציאות, לערטל אותה מהריאליה, ולתאר בסופו של דבר רק צורות וצבעים, שהרי המציאות עצמה מתעתעת ואת אותו מראה החושים שלנו יכולים לקלוט באלף דרכים. ובדיוק בגלל זה לפעמים הציור המופשט יכול שלא לומר כלום למתבונן (ויהיו כאלו שיאמרו שאכן המלך הוא עירום, אבל לא ניכנס לזה). ראיתי שמאירוביץ עצמו כתב את הדברים הבאים: "באבסטראקט מנסה הצייר לתת ביטוי בהיר וצלול של ריתמים בנוף או במציאות הסובבים אותו, האדמה, העצים, האור. כידוע חלוקי אבנים המפוזרים לאורך הים הם יפים מאוד. אבל עדיין אינם מעשה אמנות. למצוא את חלוקי האבנים, למצוא את האור, ולהופכם לציור זוהי דרכו של הצייר. וההפשטה באה לפעמים אפילו מתוך התשוקה של הצייר לבטא את עצמו באור המיוחד שלו, האור של הכתום, האור של הוורוד או האור של הירוק".
מאירוביץ היה נשוי לסופרת יהודית הנדל שכתבה לאחר פטירתו את הספר הזה שהוא ספק ביוגרפיה אמנותית, ספק רומן, מאוד ייחודי, הייתי אומר קצת מופשט, מתעתע, כמעט כמו הציורים של בעלה. הנדל מתארת את מאירוביץ כאמן גאון, אפילו תלוש במובן מסוים, מיוסר, שיוצר מדם ליבו, וכאילו חי בעולם משלו. בפתיח מובא משפט שמאירוביץ נהג לומר "לעבוד – זה לקבל את מרותו ורצונו של איזה כוח אחר, עליון, בשעה שאתה כל בוקר נתקף יאוש שאין להביעו במילים". הכתיבה עצמה מאוד ייחודית, משפטים קצובים, משורגים, מזוקקים, נעים בין תיאורים פלסטיים של ציור לבין הלך נפש מפוזר של היוצר, הכולל גם את הדיבור המאוד ייחודי של מאירוביץ, קטעי מילים, ניגון, משפטים חוזרים. הכתיבה לעיתים אפלה, לפעמים מכה בכאב, בייחוד כשהיא מתארת בשפה מאוד מובחנת את ההעדר, את האין.
אני חושב שזה אחד מהדברים המזוקקים והנוגעים בספר שיהודית כותבת על בעלה: "הייתי אולי בת שלושים כאשר י. אמר לי קצת בחיוך קצת בהשתאות, איך את יכולה לחיות על ידו כשהוא מדבר כל יום תמיד על המוות. אבל עכשיו, שנתיים אחרי, אני יודעת מעבר לכל יסורים או כאב, כי חיי האמתיים התחילו באותו ליל חורף כשנכנסתי לקפה נורדאו להסתתר מהגשם והוא ישב שם... ונסתיימו בליל חורף אחד אחרי עשרים ושמונה שנים, באחד עשר לנובמבר בשעה אחת עשרה בלילה כאשר ישב על כיסא הנדנדה שליד הדלת בחדר האוכל, ושאלתי אותו אם למזוג לו כוס תה, והוא אמר אחר כך. ואחר כך היה רק מותו. הרפואה, שלא כספרות, אוסרת על העוסקים בה לטפל ביקיריהם, היא משאירה אפשרות נאצלת זו רק לזרים. אולם הספרות יודעת להשאיר לעוסקים בה את הבשר החי של עצמם. זה בלתי נסבל, ללא ספק. שביל צר מאוד וחסר מוצא... אין לי כל אפשרות להפסיק לחשוב על המוות הפיזי והנוכחות הרוחנית, ולצאת שוב כל יום למסע עינויים כושל זה, לא רק מפני שהיה הנאצל והתמים בכל האנשים שפגשתי בימי חיי, אלא גם מפני שהיה הפרוע והקוצני שבהם, וכל מה שהיה בכל האנשים שפגשתי בימי חיי היה בו יותר" (עמ' 25-26).
זה לא ספר פשוט לקריאה, הוא תובעני, וחציו השני של הספר עוד יותר, אבל יש בו משהו שובה לב. "הכל גוזמה, אמר, רק הגעגועים אמיתיים, בהם אי אפשר להגזים" (עמ' 134).”