“מילה פוגשת צבע

לפני שנים רבות, בערב יום הזיכרון, ראיתי את יהודית הנדל בטלוויזיה, מספרת סיפור שקרה במלחמת העצמאות, על אישה בודדה שגרה בפאתי המושבה, בצריף רעועה. יום אחד, הודיעו לאישה על נפילת בנה החייל, מאז היא הסתגרה בביתה, בתוך עצמה, ודעכה אל מותה.

לכאורה עוד סיפור עצוב, על שכול וזיכרון, אבל היה משהו יוצא דופן, באופן שבו יהודית סיפרה את הסיפור, עומק קולה, וגווניו הנפלאים, הדרמטיות שיצרה בסיפור, ולבסוף המראה העצמתי שלה, אישה בוגרת ויפה, עם עיניים בורקות ושער שחור, המשמש מסגרת לפניה היפים, כול אלה גרמו לי להיות קשוב לסיפורה בצורה יוצאת דופן.

לא חיפשתי את ספריה. עד ששמעתי על הכוח האחר, שהוא סיפור המבוסס על חייה של יהודית עם בן זוגה, צבי מאירוביץ, צייר האבסטרקט השייך לאסכולת אופקים חדשים.

החל מעמוד הראשון תפס אותי קסם קולה של יהודית המספרת את סיפור חייו של צבי בעלה, אמן מיוסר, שסיפורו מתחיל באביו, שהחליט במודע לדעוך אל מותו, וכמעט מותו שלו עצמו בילדותו. סיפורי המוות וכמעט מוות, הם נקודת המוצא של הסיפור, בו צבי, מוכיח לעצמו את חיותו, כמושג זמני המבקש הוכחה יום יומית. הוא מנהל מחול ודיאלוג בין החיים למוות, בורא יצירות מופלאות וחידתיות, מעניק להם חיים, ולעתים ממית אותן בסוג של החלטה ספונטנית.

צבי צייר האבסטרקט, הוא איש של ניגודים. מצד אחד, אדם החיי את חייו המוחשיים, בנתבים ובחללים מוגדרים ומצומצמים, במסלולים החוזרים על עצמם באובססיביות, בכול בוקר הוא יושב באותו השולחן שבבית הקפה, ולאחריו מצייר באתו אטלייה קטן, מול מלבן האור, ומצד שני, הוא מחפש אחר התמונה שמעולם לא צוירה, ואת הכוח להגיד את הקונקרטי, בשפה אחרת שיש בה פשטות ואמת חמקמקה הקשה להשגה.

הכוח האחר, הוא עצמת הצייר הצומחת מתוך חולשתו, יהודית מתחקה אחריו, מנסה לפענח את סימניו, יש ימים של ייאוש וזעם, בהם צבי מטיל את מכחוליו לרצפה, רגעים בהם הוא שונא את בדיו ואת עצמו, ויש ימים בהם הוא פשוט יושב שקוע, מביט ליצירותיו, ממתין לרגע הטוב שיגיע, רגע של השראה, בו הרישום יוצא מהידיים, הצבע הנכון מופיע, וגורם להתרגשות, רגע של תשוקה. אחר כך הרגע הזה נעלם באותה בפתאומיות שבה הופיע.

כוחו של ציור מופשט הוא בעוצמת הצבעים, על כול אחד מהם יהודית יודעת לספר סיפור מחייו של צבי, על האפור, הירוק, האדום, השחור והסגול, יותר מכול היא מספרת על הלבן, לו משמעויות רבות. הקו הלבן שימש לצבי לרישום, כמו עט אור המאיר את החשכה ומאפשר לבטא קווים במהירות ובפראות. לא פעם הוא השתמש בצבע לבן בשרני בכדי לצייר נופים או בתים הנמוגים לריקנות. לצבע הלבן כוח להעניק עצמה לצבע אחר, כמו אדום להבה, הלוהב מול הלבן, ניגוד בין שני צבעים באמצעותם תיאר צבי את הדואליות של ים המלח, בו מתקיימים שני יסודות, החיים לעומת המוות.

יהודית הצליחה לתאר בשפה פיוטית את תהליך היצירה החידתי של בעלה צייר האבסטרקט. היא הציבה אתגר מורכב, לתאר אמנות פלסטית במלים, כמו בציורים, חלקם של התיאורים נותרו סתומים. יהודית בראה מפגש אנושי של אהבה עמוקה ומרגשת בין שני יוצרים כה שונים, סופרת וצייר, ובין שתי שפות אמנות כול כך שונות. לאחר שסיימתי את קריאת הספר, עדיין הדהדו בי מילותיה של יהודית הנופחות חיים בקווים ובצבעים. הכוח האחר הילך עלי קסם.

קישור לאתר של צבי מאירוביץ
http://archive.is/7riH0”

“הנדל מעניקה לנו הצצה נדירה לתוך נפשו של בעלה הצייר צבי מאירוביץ (1911-1974 )–שהיה אומן בכל רמ"ח אבריו אף כי רק שלוש תערוכות יחיד הוא בחר להציג כאן בארץ .
באוסף של טקסטים מופלאים היא חושפת בפנינו נתח חיים לצדו : - "היה קם במשך כל השנים שחייתי על ידו, ישר מתוך השינה אל תוך הפחד הפשוט של היום ושל הסוף"

כותבת על הכוחות המניעים אותו כאדם פרטי וכיוצר :
- "מיום שעמד על דעתו העסיקה אותו רק מחשבה אחת, איך אפשר לחיות כשיודעים שכל יום אפשר למות"

על תהליכי יצירתו, על היחסים המורכבים שלו עם עצמו ועם יצירי כפיו :
- "אדם יכול לברוח לקצה העולם אבל הוא לא יכול לברוח מעצמו"

ועל ניסיונו הסיזיפי לבטא את מה שהרגיש, ראה ודמיין :
- "עם פנים כאלה ומצח כזה היה לו בבוקר תנועות של חיה בסוגר" .

כצייר הוא ניסה כל חייו להתחקות ולהנציח ועיקר יצירתו נבעה מתוך דחף בלתי נשלט וחיפוש מתמיד אחר שיווי משקל ואיזון של ובין הכוחות שעינו את נפשו, וזו גם הסיבה שהוא הרבה להשחית לא מעט מעבודותיו .

יהודית הנדל בעצמה סופרת דגולה, (כבר כתבתי עליה) ובספר הזה היא בהחלט במפליאה לצייר במילים על הנייר הלבן לא פחות טוב מבעלה. היא עושה עם המילים מה שהוא עשה עם פלטת הצבעים וקומץ המכחולים על הבד הלבן, ושניהם ביחד מצליחים להרקיד את נפשותיהם ואולי גם את נפשותינו במן טנגו סוער בהרמוניה מופלאה השמורה כנראה רק לזוגות בודדים. הוא נפטר בגיל צעיר יחסית, בן שישים ושלוש, והותיר את יהודית ספונה בביתה עטופה ביצירותיו אבל ממשיכה לכתוב עוד עשורים אחריו.

לאחר שסיימתי את הספר חשבתי לתומי שיהודית למעשה כמעט אף פעם לא כתבה על אושר ו/או על אהבות מאושרות, גם בסיפורים הקצרים שלה ואז נזכרתי בקטע משיר של ויסלבה שימברוסקה :

"אהבה מאושרת, האם זה טבעי,
האם זה מועיל-
מה תועלת יש לעולם
משני בני-אדם
שאינם רואים את העולם ? "
ואז שוב חזרתי וקראתי את המשפטים הבאים שהדגשתי בספר והבנתי שמה שהיה ביניהם היה הרבה מעבר לזה ...

"...אבל אני יודעת מעבר לכל ייסורים או כאב, כי חיי האמיתיים התחילו באותו ליל חורף כשנכנסתי לקפה נורדאו להסתתר מהגשם והוא ישב שם ואחר כך ליווה אותי עד חדרי ברחוב יוסף, ועמדנו שם, ברחוב, שעה ארוכה בגשם- ונסתיימו בליל חורף אחר, אחרי עשרים ושמונה שנים, באחד עשר לנובמבר בשעה אחת עשרה בלילה, כאשר ישב על כיסא הנדנדה שלו ליד הדלת בחדר האוכל ושאלתי אותו אם למזוג לו כוס תה והוא אמר אחר כך. ואחר כך היה רק מותו ..!"”

“"מישהו, מאוחר בלילה, ניגון פעם פוגה של באך, סיפר לי פעם, ולא גמר את האקורד האחרון, וארתור רובינשטיין קם, דפק בדלת, ניגש לפסנתר והיכה את האקורד האחרון. זה הפריע לו שזה לא גמור, אמר, אבל לי זה לא היה מפריע, אולי אפילו הייתי אוהב את זה, אמר. הוא קצת צחק – את לא חושבת שבלאו הכי הוא גמור גם באמצע, גם בסוף, גם באקורד שלפני האחרון, בלאו הכי הוא לא גמור גם באקורד האחרון. הוא שוב קצת צחק, וחושני, מקשיב, מביט בעיניים עם חיוך של מפסיד לכאורה, ומה זה משנה, אמר, מניח על ברכיו את משקפי הציור הכבדים, ובנפשו יביא לחמו, אמר, מעביר יום ומביא לילה, כחרס הנשבר, ואמר שבלאו הכי לא מגיעים גם לדף הראשון" (עמ' 101).

צבי מאירוביץ היה צייר מקבוצת "אופקים חדשים", שהייתה קבוצה של אמנים בעלי סגנון מופשט שפעלו בשנים הראשונות של המדינה, ושדי מהר הפכו לנציגים של הממסד האומנתי ושל המדינה בתערוכות בינלאומיות כאלו ואחרות. הוא נולד בשנת 1911 ולמד אומנות בברלין, עלה לארץ בשנות ה-30 וגר בחיפה כל ימיו, ושם גר צייר את כל ציוריו. בשנת 1971 צבי לקה בשבץ פלג גופו הימני שותק, ומאז ועד פטירתו כעבור שלוש שנים הוא צייר ביד שמאל.
לא קל להתחבר לציור מופשט. קטונתי מלכתוב על אמנות, ובטח על אומנות מודרנית מופשטת, אך להבנתי הדלה הצייר המופשט מנסה לזקק את המציאות, לערטל אותה מהריאליה, ולתאר בסופו של דבר רק צורות וצבעים, שהרי המציאות עצמה מתעתעת ואת אותו מראה החושים שלנו יכולים לקלוט באלף דרכים. ובדיוק בגלל זה לפעמים הציור המופשט יכול שלא לומר כלום למתבונן (ויהיו כאלו שיאמרו שאכן המלך הוא עירום, אבל לא ניכנס לזה). ראיתי שמאירוביץ עצמו כתב את הדברים הבאים: "באבסטראקט מנסה הצייר לתת ביטוי בהיר וצלול של ריתמים בנוף או במציאות הסובבים אותו, האדמה, העצים, האור. כידוע חלוקי אבנים המפוזרים לאורך הים הם יפים מאוד. אבל עדיין אינם מעשה אמנות. למצוא את חלוקי האבנים, למצוא את האור, ולהופכם לציור זוהי דרכו של הצייר. וההפשטה באה לפעמים אפילו מתוך התשוקה של הצייר לבטא את עצמו באור המיוחד שלו, האור של הכתום, האור של הוורוד או האור של הירוק".

מאירוביץ היה נשוי לסופרת יהודית הנדל שכתבה לאחר פטירתו את הספר הזה שהוא ספק ביוגרפיה אמנותית, ספק רומן, מאוד ייחודי, הייתי אומר קצת מופשט, מתעתע, כמעט כמו הציורים של בעלה. הנדל מתארת את מאירוביץ כאמן גאון, אפילו תלוש במובן מסוים, מיוסר, שיוצר מדם ליבו, וכאילו חי בעולם משלו. בפתיח מובא משפט שמאירוביץ נהג לומר "לעבוד – זה לקבל את מרותו ורצונו של איזה כוח אחר, עליון, בשעה שאתה כל בוקר נתקף יאוש שאין להביעו במילים". הכתיבה עצמה מאוד ייחודית, משפטים קצובים, משורגים, מזוקקים, נעים בין תיאורים פלסטיים של ציור לבין הלך נפש מפוזר של היוצר, הכולל גם את הדיבור המאוד ייחודי של מאירוביץ, קטעי מילים, ניגון, משפטים חוזרים. הכתיבה לעיתים אפלה, לפעמים מכה בכאב, בייחוד כשהיא מתארת בשפה מאוד מובחנת את ההעדר, את האין.

אני חושב שזה אחד מהדברים המזוקקים והנוגעים בספר שיהודית כותבת על בעלה: "הייתי אולי בת שלושים כאשר י. אמר לי קצת בחיוך קצת בהשתאות, איך את יכולה לחיות על ידו כשהוא מדבר כל יום תמיד על המוות. אבל עכשיו, שנתיים אחרי, אני יודעת מעבר לכל יסורים או כאב, כי חיי האמתיים התחילו באותו ליל חורף כשנכנסתי לקפה נורדאו להסתתר מהגשם והוא ישב שם... ונסתיימו בליל חורף אחד אחרי עשרים ושמונה שנים, באחד עשר לנובמבר בשעה אחת עשרה בלילה כאשר ישב על כיסא הנדנדה שליד הדלת בחדר האוכל, ושאלתי אותו אם למזוג לו כוס תה, והוא אמר אחר כך. ואחר כך היה רק מותו. הרפואה, שלא כספרות, אוסרת על העוסקים בה לטפל ביקיריהם, היא משאירה אפשרות נאצלת זו רק לזרים. אולם הספרות יודעת להשאיר לעוסקים בה את הבשר החי של עצמם. זה בלתי נסבל, ללא ספק. שביל צר מאוד וחסר מוצא... אין לי כל אפשרות להפסיק לחשוב על המוות הפיזי והנוכחות הרוחנית, ולצאת שוב כל יום למסע עינויים כושל זה, לא רק מפני שהיה הנאצל והתמים בכל האנשים שפגשתי בימי חיי, אלא גם מפני שהיה הפרוע והקוצני שבהם, וכל מה שהיה בכל האנשים שפגשתי בימי חיי היה בו יותר" (עמ' 25-26).

זה לא ספר פשוט לקריאה, הוא תובעני, וחציו השני של הספר עוד יותר, אבל יש בו משהו שובה לב. "הכל גוזמה, אמר, רק הגעגועים אמיתיים, בהם אי אפשר להגזים" (עמ' 134).”

“המון מחשבה וכשרון הושקע בכתיבת ספר זה. אמנם רק 135 עמודים, אך זו תמצית מזוקקת ועמוקה מלאת כישרון שנכתבה מתוך אהבה ללא גבול.
מי שיצפה (כמוני) לביוגרפיה על הצייר צבי מאירוביץ יתאכזב. זו הסיבה היחידה שנתתי 4 כוכבים ולא 5.
זוהי סיפורת במיטבה העוברת דרך פרקים בחייו של הצייר ובעיקר דרך הלך רוחו והשפעתו על המחברת.
ציפיתי שהנדל תכתוב יותר על יחסו של מאירוביץ לאמנים בקבוצת "אפקים חדשים" אליה השתייך, על חייו המוקדמים אבל הנדל כתבה רומן ביוגרפי המשלב את איכויותיה הספרותיות הנדירות עם התרשמותה וזיכרונותיה בזמן שבילתה עם האמן.
למי שיקרא את הספר כרומן ולא יצפה לביוגרפיה זו תהיה חוויה של 5 כוכבים.
מומלץ!”