המדרגות שמחברות לזיכרון
יש לי זיכרון חזותי ברור ממספר ספרים שאבי קרא, חלקם עדיין בספרייתי, ומהווים עבורי חיבור אינטימי לאבי שנפטר לפני שנים רבות. אחת מהסופרות האהובות עליו הייתה יהודית הנדל, הוא בעיקר קרא את רחוב המדרגות, הסיפור של העיר התחתית בחיפה ושלל טיפוסיה בשולי החברה, הנאבקים בכדי לשרוד.
יש בי גם זיכרון נפלא מהמדרגות שיורדות מהדר לעיר התחתית בחיפה, יש להן עד היום יופי מיוחד עבורי, מעצם היותן טרטוריה של אינטימיות ושקט מהמולת העיר הרועשת, ושל פיסות נוף היורדות ומבצבצת מההר אל הים, כדרך המחברת, בין עולמות תרבותיים כול כך שונים.
כילד שגדל בקריית עמל, חיפה הייתה העיר הגדולה עבורי, לואדי סאליב והעיר התחתית היה תמיד מוניטין שלילי וקסום, של בתים מטים לפול ואוכלוסיה ענייה, עולים וערבים הנאבקים לשרוד, אנטי גיבורים, ואנטי ממסדיים שבשנות ה - 60 בראשות דוד בן הרוש, הרימו את נס המרד, וזעקו את זעקת השכונות והקיפוח. ראשי מפא"י, בקשו לנקוט כלפיהם יד קשה, להבהיר להם שמי שמנהל את הארץ הם אשכנזים ותיקים ומפא"יניקים.
לי היו את הגיבורים שלי, כמו אליק, שנולד מהים של משה שמיר, ואורי שהלך בשדות, הגיבור הבלתי נשכח, אותו שיחק אסי דיין, יפה התואר, ששכב עם איריס יטבת שגילמה עולה חדשה, על גבי קרקע נוקשה, סצנה האמורה לבטא תמימות וטוהר. היום אני מבין שצריך לראות את זה כניצול של וותיק את העולה החדשה שכול כך רצתה להיות שייכת. גם אסי הסתאב מאז לתוך הסמים, ושנאת האב, הפך, חולה ולא מפוקס, ולבסוף מת מוות עצוב, שהוא שיברו של חלום הישראלי היפה.
ועכשיו אני חוזר לגיבורים של אבי, אלו של ואדי סליב, והעיר התחתית, ושואל את עצמי איך זה שאבי יליד הארץ אהב את גיבורי העיר התחתית. כשאני מהרהר מעט אני לפתע מבין שאבי שתמיד הרגיש אאוטסיידר, הטיב להבין ולהזדהות עם אלה שהיו בשוליים.
גיבורת התרבות של אבי, יהודית הנדל הסופרת. מעוררת בי תהיה, מדוע, לוחמת תש"ח, שהשתייכה לדור ענק של משוררים וסופרים כמו, ס. יזהר, משה שמיר, אהרון מגד, ועוד רבים אחרים, כתבה על נושאים כול כך שונים מחבריה, ובעצם הקדימה אותם בכך שניסחה את הנושאים החשובים בהוויה הישראלית, את אלה שיהוו את קו השבר של החברה, המתח העדתי, והאנשים שבשוליים הזקוקים לחמלה, הם אלה שינסחו את הוויה הציונית באופן כול כך שונה.
הגיבורה של אבי הפכה להיות גם הגיבורה שלי כשקראתי את סיפרה הכוח האחר, כעת לאחר מותה אני מבקש לחזור לספרייה הישנים של הנדל, לאלו שקרא אבי, דרכם לגלות את מה שהוא אולי חשב בליבו על ישראל האחרת, מה שאומר על האדם שהיה ולא הכרתי.
לא מצאתי את הספר בספרייתי, בקשתי מדוד, משטיין ספרים שיביא לי, כשמסרו לידי, אמר אולי אחזיר כי הוא טיפה קרוע, אבל אמרתי לא, תשאיר, כי הוא כמו סיפרו של אבי, וכך התחלתי לקרוא בפונט ממש קטן שכאב לעיני, כתב צפוף על נייר צהוב מיושן, שהזכיר לי את הצנע והמחסור אותו מבטא הספר כמוצר התקופה בה הוא הודפס .
קשה היה לי להתחבר לסיפור כרצף אחד, הפונט הקשה עשה את שלו, אבל לעתים, כמו הירידה מהמדרגות אל הים בדרך הצדדית, נפתחו מראות המדרגות, ולרגע בצבצה תמונות נוף מרהיבה מפתיעה ובלתי צפויה, כך הסיפור, מדי פעם הגיחה ממנו דמות נפלאה, או תיאור של מקום המתואר בחיות ובמגוון צבעים וגוונים, בשפה יפה ופיוטית, ובהמון אהבה, העושה חיבור של הנוף אל המרקם האנושי.
אנחנו עוסקים בגיבורים, לכן נעלה אחדים מגיבוריה הראשיים של יהודית הנדל, כמו בסיום מחזה, ונציגם כמי שמייצגים את ייחודה של הנדל, על רקע התקופה בה נכתב הספר.
אברם - בן למשפחה מזרחית קשת יום, מוכר עיתונים, גר עם אחיו קטוע הרגל, מנסה לשנות את גורלו, על ידי התאהבות בבת עשרים, אלה, אך אביה דוחה אותו בגלל מוצאו, אברהם בורח לשירות לצבא הבריטי, ומאוחר יותר לשרות כימאי על ספינה.
רבקה - חברת נעוריו של אברם, ממתינה לו בכול יום לשובו לשכונה לאחר היציאה שלו עם החברה בעלת השער הצהוב.
מלכה - בעלה נרצח במאורעות, היא כובסת שעבדה כול חייה לגדל את בנה שמעון, שנפל בקרב על חיפה, מאז היא יושבת ימים שלמים על המדרגות וממתינה לשובו.
הסיפור הוא על אהבה, מצוקה וחלומות, ועל המתנה למשהו טוב יותר שאולי יקרה, על משהו שיבשר כי המציאות הקיימת היא רק סיוט, שממנה נתעורר עוד רגע כמו מחלום רע.
הרגשתי שמעט גלשתי,כשכתבתי באמצעות הנדל, על חיי ועל מחשבותיי, וזיכרון אבי, כמו סטייה מדרך המלך לדרך אישית וצדדית שלי, כמו רחוב המדרגות, שהוא דרך נשכחת. אני חושב שלא כול אחד יאהב את זה, אבל זה עולמי. תודה יהודית הנדל, שעזרת לי להתחבר למחשבותיי האישיות והנשכחות, לרגעים של זיכרון לאבי שלא ממש הכרתי.
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
![האיצחקיה [מהדורת 2025]](https://cdn.simania.co.il/bookimages/covers102/1026434.jpg?v=1772888315070)
