זה לא סוד שאני נשואה לביביסט. ואין לי בעיה לכתוב את המילה הזאת או להגדיר את בעלי כביביסט בגלל שההגדרה הזאת עברה אצלי כמה שינויים במהלך התקופה האחרונה. תחילה הבנתי את המילה ביביסט ככינוי גנאי לאדם שכל כך מעריץ את <mark>בנימין נתניהו</mark> עד שלא משנה מה יקרה או מה הוא יעשה הביביסט יטען שזה הדבר הכי טוב שניתן להעלות על הדעת. אחר כך הבנתי שהמילה ביביסט הוא כינוי גנאי לכל אדם שרק מעז לומר משהו טוב על בנימין נתניה

ספרו האוטוביוגרפי של <mark>בנימין נתניהו</mark> כתוב בנעימות והוא מרתק כמעט לכל אורכו. נתניהו, שאין עוררין על כך שהוא ראש הממשלה המושמץ ביותר בפוליטיקה הישראלית מאז כינונה, נמנע מלהיכנס לפינות קטנוניות של סגירת חשבונות עם יריביו בתקשורת ובפוליטיקה, אלא מתאר בפירוט את הלך הרוח בלשכתו ובעיקר במשפחתו בהתמודדות עם מה שנתפס בעיניו ובעיני רבים ממוקיריו (למעט כמה יוצאים מן הכלל מן העבר השני של המתרס הפוליטי כמו גדעון

אוטוביוגרפיה מיוסדה אינה יכולה להיות אובייקטיבית שכן הדרך שבה אנו רואים את עצמנו (ועוד בשילוב האגו שלנו) היא תמיד לא אובייקטיבית. פי כמה וכמה כאשר מדובר בפוליטיקאים אשר מוקפים בפמליה אשר תמיד מרעיפה עליהם מילות אהבה והערצה אשר לרוב אינן משקפות את המציאות. לרוב אנו שוכחים שפוליטיקאים הם משרתי הציבור ולא להפך והדבר משפיע על אופן חשיבתם בדיוק כמו שלהיות יותר מדי זמן בשלטון גורם למנהיג לשכוח את עקרונו

"ישראל נחושה היתה בהחלטתה שלא להיכנע לסחטנות הטרוריסטים; והלקח הראשון של אנטבה הוא שאין להיכנע לטרור. אבל יש עוד לקח אחד, חשוב לא פחות" ערכו של שיתוף-פעולה בינלאומי במלחמה נגד הטרור" (מתוך מאמרו של יצחק רבין, עמוד 208).

אסופת המאמרים "הטרור: כיצד יוכל המערב לנצח?" (הוצאת מעריב, 1987) בעריכת <mark>בנימין נתניהו</mark>, שגריר ישראל באו"ם דאז (ולימים ראש הממשלה), מציג תמונה שלמה של האתגרים והאפשרויות שעמדו בפנ

על ספר מקום תחת השמש/<mark>בנימין נתניהו</mark>.
מי שקורא את ספר זה של <mark>בנימין נתניהו</mark> שנכתב לפני 1996 (שבה נבחר לראש ממשלת ישראל)
ןאינו מסתכל קדימה לאחר שנת הוצאתו לאור של הספר, לומד ונוכח לדעת שהנה ישנו פיתרון פשוט לבעית המזרח התיכון.
כידוע לכולנו בבעיה המזרח תיכונית נשתברו הרבה קולמוסים (ומקלדות) ומזרחנים ופרופסורים לאיסלאם (שהרי רוב מוחלט של המזרח התיכון מורכב ממדינות ומדיניות איסלאמית -הייתי אומר גם קצת

הסקרנות הרגה את החתול.
הסקרנות, לפי המיתולוגיה, שחררה לעולם את הרוע, השקר, השנאה והפחד.
והסקרנות היא שגרמה לי לשלוף את הספר הזה מהמדף.

1996, דיפולמט ישראלי צעיר מוציא לאור ספר הפורש את עקרונות שיטתו למלחמה בטרור, או "כיצד יביסו המשטרים הדמוקרטיים את הטרור המקומי והבינלאומי".
2016, גל טרור בישראל החל מסוף השנה שעברה וסופו לא נראה. והדיפלומט ההוא הוא עכשיו ראש הממשלה. אז מה יש לו להציע, ולמה

שש שנים ואני לא מצליח לסיים את הספר מכיוון שנדמה לי שספר זה מתאים להיות עבודת דוקטורט שמנסה להציג עובדות מצב נתון והבעת דיעה
אין בספר זה הכרה במציאות שכופה עצמה על החיים כאן וגם אין בספר התנתקות מאמירות שחוקות ובלויות
הכותב מכפיף מציאות הקרובה לדעותיו הפוליטיות שאין בזה פסול בעיניי אך חוסר או העדר שיווי המשקל בין הרצוי למצוי זועק לשמיים
מנהיגות פוליטית המנסה להתקביע בדעת הקהל חובה עליהם גם לר

ובכן ... זה היה מתיש ... הספר עב הכרס הזה שנמשך 591 עמודים היה קשה לקריאה. הייתי רוצה שביבי יכתוב יותר על עצמו ולא מה היה במדינה בשנים הללו. בכל מקרה, אני שמח ש"עמדתי" במשימה. וסיימתי את הספר. לא יודע אם הייתי ממליץ עליו. הוא די כבד. מקווה שתיהנו יותר ממני ...

נדב

כתגובה לאחת הביקורות שכתבתי, הציע לי קורא חביב להימנע מפוליטיקה, כאילו ספרות ופוליטיקה הן שני תחומים זרים ומנוגדים. אולי במקרה דנן בו אני כותב על ספר שנכתב על ידי ראש הממשלה אותו קורא יסלח לי.
קראתי את "מקום תחת השמש" בפעם הראשונה לפני קרוב לחמש עשרה שנים. <mark>נתניהו</mark> היה אז אזרח רגיל לאחר קדנציה סוערת כראש ממשלה ולאחר תבוסה קשה לאהוד ברק שהוביל את המדינה מדחי אל דחי. <mark>נתניהו</mark> בכתיבה מקצועית ומרתקת שוט