“"ישראל נחושה היתה בהחלטתה שלא להיכנע לסחטנות הטרוריסטים; והלקח הראשון של אנטבה הוא שאין להיכנע לטרור. אבל יש עוד לקח אחד, חשוב לא פחות" ערכו של שיתוף-פעולה בינלאומי במלחמה נגד הטרור" (מתוך מאמרו של יצחק רבין, עמוד 208).
אסופת המאמרים "הטרור: כיצד יוכל המערב לנצח?" (הוצאת מעריב, 1987) בעריכת בנימין נתניהו, שגריר ישראל באו"ם דאז (ולימים ראש הממשלה), מציג תמונה שלמה של האתגרים והאפשרויות שעמדו בפני מדינות המערב בהתמודדות עם ארגוני הטרור בתקופת שלהי המלחמה הקרה, רגע לפני התמוטטות ברית-המועצות ועליית הטרור האסלאמי הקיצוני. בגב הספר מופיעה מובאה מתוך מכתבו של מזכיר המדינה האמריקני ג'ורג' שולץ לבנימין נתניהו, אז שגריר ישראל באו"ם, ובו הוא מתאר כיצד "בזמן הטיסה הארוכה שלנו לוויעידת הפיסגה של מדינות המערב על הטרור, שמתי לב שהנשיא רייגן מעיין בספרך. הוא העיר הערות על קטעים שונים בספר שקרא לפנינו. לאחר שסיים את קריאת הספר, נתן לי אותו לקריאה, והוסיף: "אני רוצה אותו בחזרה". הנשיא וננסי צפו בהופעתך בטלוויזיה לאחר הפעולה שלנו נגד לוב ואמרו לי, שלדעתם עשית עבודה נהדרת בהצגת עמדתך. עמדתנו".
המאמר המרתק ביותר בספר הוא זה של יצחק רבין, שנפתח בתיאור הדרמה שבמבצע אנטבה. "השעות הראשונות של הארבעה-ביולי 1976 היו הארוכות ביותר בימי חיי. התאספנו במרכז-הפיקוד של צבא ישראל. ימים של מפח-נפש ומתיחות, שבהם לא הצלחנו להביא לידי שחרור בני-הערובה באנטבה באמצעים דיפלומאטיים, הסתיימו סוף-סוף כשהגיעה ממשלת-ישראל פה אחד לכלל ההחלטה לשלוח את חיילינו לחילוץ בני-הערובה.
הלוחמים נחתו. המטוס הראשון נעצר במקום שבו בחר יוני להוריד את היחידה שלו. ההסתערות התחילה. אחר-כך נתקבלה הידיעה: הטרוריסטים נהרגו, כוחות אוגנדה פוזרו, בני-הערובה חולצו.
תגובתנו המיידית היתה התפרצות של שמחה והרגשה של התפעלות מן החיילים, שביצעו את המשימה. ואחר-כך באה המהלומה הפתאומית: יונתן נתניהו, יוני, מפקדו של הכוח המסתער, נפצע קשה מאוד. היו גם עוד פצועים. ואחר-כך באה הידיעה הקשה ביותר: יוני מת" (עמוד 206). בהמשך המאמר, כאמור, עמד רבין על חשיבות שיתוף הפעולה הבינלאומי במאבק כנגד הטרור. שיתוף פעולה זה נותר חיוני גם כיום.
במאמר שכתב בספר, מציין בנימין נתניהו כי גם כאשר פעולה לחילוץ בני הערובה\ שבויים אינה אפשרית "חייבות הממשלות להתמיד בסירובן להיכנע. בראש ובראשונה, זוהי חובתן המוסרית לכלל הציבור, שהרי רק על-ידי סירוב תקיף כזה יכולות הן לצמצם את המקרים שבהם ייהפכו אזרחים נוספים לבני-ערובה בעתיד" (עמוד 234). בהמשך המאמר כותב נתניהו כי "החיילים, שיידרשו להילחם בטרוריסטים, יוצרכו לגלות תעוזה צבאית. בדרך כלל נמנים חיילים אלה על יחידות מיוחדות, שהוקמו לצורך משימות אלו. במידה רבה מסורה בידם ההחלטה אם לצאת או לא לצאת למבצע, שהממשלה שוקלת אותו. בצה"ל, למשל, כמעט לא קרה הדבר, שההנהגה המדינית תכתיב ליחידות הנבחרות את היציאה למבצעים מיוחדים. בדרך-כלל מפקדי-היחידות נשאלים: כלום ניתן הדבר לביצוע? כלום סבורים אתם, שתוכלו לעשותו? אם המפקדים אומרים, שאין הביצוע אפשרי, או אם הם מטילים ספק בדבר, העניין מסתיים בזה. הממשלה מבטלת את המבצע. כך היה באנטבה ובפעולות רבות אחרות" (עמודים 251-252).
נתניהו, שכעדותו בספר, "שירת ביחידה מובחרת בצה"ל" (עמוד 268), יודע על מה הוא מדבר. כמפקד צוות בסיירת מטכ"ל השתתף בפעולת ההשתלטות על מטוס סבנה החטוף. הכוחות המיוחדים של צה"ל, כפי שציין נתניהו בצדק, אינם כל-יכולים, אף שהם דוחקים את הרף כל העת ופועלים, באמת, על גבול הבלתי אפשרי. במהלך האינתיפאדה השנייה, למשל, נשאל מפקד סיירת מטכ"ל דאז, הרצי הלוי, האם ביכולתו לבצע פעולה רגישה בעלת השלכות אסטרטגיות. למרות הפצרות הממונים עליו סירב הלוי להתחייב כי הפעולה ניתנת לביצוע במגבלות שהטילו ראש הממשלה ושר הביטחון, וזו לא בוצעה.
נוכח הדברים קשה שלא לחושב על הדילמה שהעלתה פרשת החייל החטוף גלעד שליט. שחרורו של שליט הושג לבסוף בעסקת חילופי שבויים, במסגרתה שוחררו כאלף אסירים פלשתינאים שהורשעו במעורבות בפעולות טרור. למרות מה שכתב במאמרו היה זה נתניהו שעמד בראש ממשלת ישראל שקייימה משא ומתן עם החמאס ואישרה את מתווה העסקה. כשבוחנים את מתווה העסקה זוכרים בעיקר את מספר המחבלים ששוחררו, אלף, בעבור חייל אחד. אבל מנגד יש לזכור כי החמאס נאלץ לוותר על דרישתו לשחרור בכירי האסירים ובהם מרוואן ברגותי ואברהים חאמד. כצפוי העסקה זכתה לביקורת קשה בחלקים בציבור הישראלי שראו בה כניעה לטרור. אחרים, וכותב שורות אלה בתוכם, חשבו שחמש שנים הן זמן מספיק למיצוי מנופי לחץ, פעולות חילוץ וכיוצא בזה, והגיע הזמן "לשלם את הקנס" ולממש את מחויבות המדינה לחייל שפעל בשירותה.
אסופת המאמרים כוללת בתוכה מאמרים מאירי עיניים שכתובים היטב. ספר חובה לכל המתעניין בתחום.”
