ביקורת ספרותית על מלחמה בטרור מאת בנימין נתניהו

---

הסקרנות הרגה את החתול.
הסקרנות, לפי המיתולוגיה, שחררה לעולם את הרוע, השקר, השנאה והפחד.
והסקרנות היא שגרמה לי לשלוף את הספר הזה מהמדף.

1996, דיפולמט ישראלי צעיר מוציא לאור ספר הפורש את עקרונות שיטתו למלחמה בטרור, או "כיצד יביסו המשטרים הדמוקרטיים את הטרור המקומי והבינלאומי".
2016, גל טרור בישראל החל מסוף השנה שעברה וסופו לא נראה. והדיפלומט ההוא הוא עכשיו ראש הממשלה. אז מה יש לו להציע, ולמה בעצם הוא לא עושה את זה?

יש למדינת ישראל כל הנתונים, הכישורים והאנשים להצליח במאבק חיוני זה. מה שדרוש לה הוא רק ההחלטה האמיצה לסרב לקבל את הטרור המשתולל כעובדת קבע בחיינו - ולהילחם בו עד חורמה.
וגם:
...יש להבין שבלחימה נגד טרור פנימי יש שני סוגי אסטרטגיה.
האחד מבוסס על מערכת של ביטחון סביל, שבה מבצרים מפני התקפה הרבה מטרות פוטנציאליות למעשי טרור, הן לצורך הרתעה והן כדי להקהות את תוצאותיהן של התקפות אפשריות. שיטה זו מחייבת את העסקתם של שומרים ואנשי ביטחון סמויים, ביקורת מדוקדקת של כל מי שמתקרב למטרה אפשרית, סדרי ביטחון באתרים הרגישים עצמם, ועירנות מוגברת מצד האוכלוסיה האזרחית.
היתרון של אמצעים כאלה הוא בזה שיחסית אינם מזדקרים לעין, ואין להם כמעט שום השפעה על חירויות האזרח של התושבים...

ובהמשך הוא מסביר כיצד גישה כזאת אפשרית בישראל, שבה יש מספר מצומצם של מטרות אפשריות ולעומת זאת מספר רב של נושאי נשק - שוטרים, חיילים ואזרחים. לעומת זאת, לאירופאים ולאמריקנים אין לכאורה ברירה מלבד השיטה הפעילה למיגור הטרור:
יש לעשות מאמצים לזיהוי ה'שלוליות' שמתוכן עלולה להגיח פעילות טרוריסטית, לעקוב אחר פעילותם של קבוצות ויחידים המטיפים לאלימות... לנהל מבעוד מועד מעקבים, חיפושים והחרמות, חקירות, מעצרים ומשפטים, כשמתברר שהם מקיימים פעילות טרוריסטית.

כפי ראות עיניי, ישראל כיום משתמשת בצורה זו או אחרת בשתי השיטות.
בטונדות בתחנות הרכבת הקלה בירושלים; בידוק בכניסה לקניונים; חיילי מגלן ועוקץ המאבטחים את צומת גוש עציון - זו מערכת של ביטחון סביל שכבר חרגה מן הגבולות שהציב לה ראש הממשלה. היא בולטת לעין, היא מסרבלת את ההתנהלות השוטפת, והיא דורשת לא רק ערנות אלא דריכות מטורפת מצד עוברי אורח באזורים מסוכנים כמו פתח תקווה או רחוב ירמיהו בירושלים.
וגם: תגבור של כוחות המשטרה בירושלים ובחברון; אישור נשיאת נשק לחיילים היוצאים לחופשה; בקשתו של ניר ברקת מאזרחים בעלי רישיון נשק לשאת אותו איתם לכל מקום...
ומן הצד השני: "השלוליות" שלנו מוכרות היטב לא רק לשב"כ ולאמ"ן, אלא גם לכל אזרח שמקשיב לחדשות: רמאללה, מזרח ירושלים וחברון הם קִני טרור - שהמשטרה והצבא כמעט ולא נכנסים אליהם.
מעקבים, חיפושים והחרמות מתנהלים מבעוד מועד. אבל מה כבר ניתן לעשות כשחלקים נרחבים בישראל משמשים חממה לטרור - וחוסים תחת דגלה של הרשות הפלסטינית?
במבצע "שובו אחים", החיפוש אחר שלושת הנערים החטופים, נכנס צה"ל גם לשטחי הרשות באזור חברון. בחיפושים נתגלו מאגרי נשק עצומים, אבל הגופות נמצאו והמבצע נפסק, ומאגרים אחרים כנראה עדיין שם - שניים, שלושה, עשרה קילומטרים מהקו הירוק.

נראה שבחייהם של משטרים דמוקרטיים מודרניים רבים מגיע בעניין זה רגע האמת... (שבו) על הממשלות להחליט על נקיטת אמצעים פעילים נגד הכוחות המאיימים על אזרחיהן.
ואני רק שואלת את עצמי מה צריך לקרות, איזה אסון מזעזע, כדי שיגיע רגע האמת של ממשלת נתניהו?

בתחום הצבאי שימשה ישראל דוגמא למאבק חסר פשרות נגד הטרור. סירובן של ממשלות ישראל השונות, בזו אחר זו, להיכנע לדרישותיהם של טרוריסטים - סירוב שבא לידי ביטוי בהסתערויות חוזרות ונשנות של כוחות ישראליים על טרוריסטים שהחזיקו בני ערובה, ממעלות ועל אנטבה - ומדיניותה של ישראל לרדוף את הטרוריסטים במעוזיהם, הוכיחו למדינות אחרות שאפשר להאבק בטרור,
כתב ראש הממשלה שאיבד אח באנטבה, ושחרר 1027 מחבלים בעסקת שליט.
לא פעם אני חושבת על אסון מעלות, על מה שהיינו מוכנים להקריב כדי למנוע סחיטה מהסוג הזה, על הנחישות שלא לשחרר מחבלים - ועל הקלות שבה אנחנו משחררים אותם היום, תמורת גופות, לכבוד הרמדאן, לרגל חידוש המשא ומתן. אני זוכרת ששמעתי ברדיו מישהו מסביר שצריך להחזיר חייל שבוי 'בכל מחיר', וביני לביני תהיתי האם 'בכל מחיר' כולל למשל גם את כיבושה של עזה? או אולי הוצאה להורג, בזה אחר זה, של מחבלים הכלואים בישראל, עד שיוחזר השבוי? (לא, לא, אין לי כוונה לממש את הפתרונות האלה. אני רק תוהה למה דווקא חיי האויב יקרים יותר מכל, ועל חיי חיילים שנהרגו בניסיון ללכוד מחבל, או על חיי אזרחים שיקטול המשוחרר בעסקה, אנחנו מוכנים למחול. וגם על הדמגוגיה אני תוהה, ה'בכל מחיר' הלא מתפשר הזה, שבעצם אומר 'בדיוק במחיר הכואב-אך-הולם-את-השקפת-עולמי, ולא חלילה במחיר ההולם את השקפת עולמך כמו כניסה קרקעית לעזה'.)

ועל 'עזה ויריחו תחילה':
לא ייאמן, אבל בהסכמי אוסלו ויתרה ישראל על זכות 'המרדף החם' ועל התקפות מנע נגד טרוריסטים... במקום זה סמכה ישראל על הבטחתו של ערפאת לפעול נגד הטרור, ובמו ידיה הקימה את המקום היחיד בעולם שבו מובטחת לטרוריסטים חסינות מפני גמול ישראלי.

אחר כך מתאר נתניהו את המחדלים שפגעו ביכולתה המבצעית של ישראל להילחם בטרור. כמה מביניהם משגשגים גם תחת שלטונו.
1. הממשלה ניסתה למסור את מלאכת המלחמה בטרור בקבלנות משנה למישהו אחר - במקרה זה - לפטרוני הטרוריסטים עצמם.
2. הממשלה כבלה את ידיהם של כוחות הביטחון שלה, מפני ששללה מהם את האפשרות להיכנס לערי המקלט של הטרוריסטים או להלום בהן, והקימה במו ידיה שטחים בלתי פגיעים מהם ניתן לנהל מעשי טרור.
3. הממשלה שחררה אלפי טרוריסטים כלואים והתירה להם להיכנס לשטחים אלה, ורבים מהם נטלו מייד את נשקם וחזרו לעיסוקם הישן.

טוב ויפה. המצב כרגע רע: הטרור משתולל, אין דרך להכחיד אותו, בסיסי הטרור סגורים בפני כוחות הביטחון - ובינתיים החמאס הולך ומתחזק בערי הרש"פ, ולא יעבור זמן רב ונצטרך לקום אל היום שבו אין רשות פלסטינית - ואת מה שיקרה אז אני משאירה למומחים לנבא.
אז מה עושים?
הפרק "הפיתרון" נראה מבטיח.
יש בסך הכל עשרה שלבים להכנעת הטרור.
שני הראשונים דנים בטרור בינלאומי, והיתר:
3. ניטרול מובלעות טרור (הוא מציין את דרום לבנון ואת שטחי הרש"פ כדוגמה).
4. הקפאת נכסים של מדינות טרור וארגוני טרור המוחזקים במערב (וזה רעיון יפה, אבל האיחוד האירופי עסוק עכשיו בסימון מוצרי התנחלויות).
5. שיתוף במודיעין (בין מדינות).
6. שינויים בחקיקה שיאפשרו מעקבים ופעולות מקיפים יותר נגד ארגונים המסיתים לאלימות:
א. להוציא מחוץ לחוק גיוס כספים והפנייתם לארגוני טרור.
ב. להתיר את חקירתן של קבוצות הדוגלות בטרור ומתכננות להפיל את הממשל בכוח.
ג. למתן את התנאים המוקדמים לביצוע מעצרים במקרי טרור.
ד. להגביל את הזכות לנשיאת נשק (מתייחס בעיקר לארצות הברית).
ה. להחמיר את חוקי ההגירה (מתייחס בעיקר לאירופה).
ו. בדיקה תקופתית של החקיקה כדי להבטיח את חירויות האזרח (כלומר, כדי לוודא שכל האמצעים האלה לא פוגעים בדמוקרטיה יתר על ההכרחי).
7. מרדף פעיל אחרי טרוריסטים.
8. לא לשחרר טרוריסטים כלואים. אהמ.
9. הכשרת כוחות מיוחדים למלחמה בטרור (ואני מוסיפה המלצה: הפנייתם למלחמה בטרור ולא לאבטחת צמתים אזרחיים).
10. חינוך הציבור (ובמילים אלה הוא מתכוון לתודעת לחימה או לאמונה בצדקת הדרך, וכאן אנחנו, לעניות דעתי, במצב די רע).

אם לסכם.
ספר מעניין. מדכדך במידה רבה. סוקר בחדות את דרכי הפעולה האפשריות.
יש לי כמה מחלוקות קטנות איתו, אבל בסך הכל נראה שהאיש יודע מה לעשות.
ורק במעבר בין התיאוריה לפרקטיקה משהו נתקע.
אולי הססנות, אולי לחצים מבפנים ומבחוץ, אולי חשש.
ואולי מה שרואים מכאן לא רואים משם.

איש קטן, מה עכשיו?

» ביקורות נוספות של פֶּפֶּר
» ביקורות נוספות על מלחמה בטרור