ביקורת ספרותית על ביבי - סיפור חיי מאת בנימין נתניהו

---

ספרו האוטוביוגרפי של בנימין נתניהו כתוב בנעימות והוא מרתק כמעט לכל אורכו. נתניהו, שאין עוררין על כך שהוא ראש הממשלה המושמץ ביותר בפוליטיקה הישראלית מאז כינונה, נמנע מלהיכנס לפינות קטנוניות של סגירת חשבונות עם יריביו בתקשורת ובפוליטיקה, אלא מתאר בפירוט את הלך הרוח בלשכתו ובעיקר במשפחתו בהתמודדות עם מה שנתפס בעיניו ובעיני רבים ממוקיריו (למעט כמה יוצאים מן הכלל מן העבר השני של המתרס הפוליטי כמו גדעון לוי וארי שביט) כמסע ציד תקשורתי ארסי שתוצאתו הוא כתב האישום המפורסם.

שלושה חלקים יש לאוטוביוגרפיה הארוכה הזאת אולם הבחנתי בשני חצאים ברורים. החצי הראשון בו מספר נתניהו על שנות ילדותו בירושלים, דרך עברו הצבאי ועד להיבחרו לראשות הממשלה בשנת 1996, והחלק השני הוא פירוט הישגיו כשר האוצר בממשלת שרון וכראש ממשלת ישראל משנת 2009 ועד 2021. את החצי הראשון ניתן לאפיין במשפחתיות ואת החצי השני בהתמודדות עיקשת מול ממשלות אמריקאיות עויינות, בעיקר זו בראשות ברק אובמה, למען ביצור ביטחונה הצבאי והכלכלי של מדינת ישראל על פי האידאולוגיה אותה ראה כנכונה ביותר למדינתנו. קריאה שונה במקצת את הספר תבחין בחצי הראשון כביסוס אותה אידאולוגיה בעזרת השראות שונות ובעיקר אביו ההיסטוריון בן-ציון נתניהו, ואת החצי השני כהוצאתה לפועל כשר אוצר וראש הממשלה חרף גורמים עזים, רובם בלתי הוגנים לחלוטין, שניסו להכשיל אותו בכך על אף היבחרו להנהגת המדינה פעם אחר פעם בדרך הכי דמוקרטית שניתן להעלות על הדעת.

הפרקים בו מספר נתניהו על בית אביו ואמו מרתקים ויפים. נתניהו מזים את השמועות כאילו חיי בבית קפדני נתון למשמעת ומרות נוקשות - אשר לפי בן כספית בספרו "נתניהו" אותו קראתי לפני כמה שנים היה אף אלים מאוד בעיקר מצד צלה נתניהו אמו - אלא טוען כי ההפך המוחלט הוא הנכון. הוריו נתנו לו ולאחיו מרחב עצום ובטוח להיות בו ולהתפתח כילדים סקרנים ונבונים "למעשה הם מיעטו להטיל עלינו משמעת, ואפשרו לנו דרגת עצמאות שכיום נראית בלתי נתפסת כמעט". לדברי נתניהו הצלקת על שפתו העליונה הייתה כתוצאתה מהתחשמלות שקרתה כשניסה בגיל שלוש לטעום שקע חשמל חשוף בביתו. לדברי בן כספית את הצלקת קיבל כשאמו הכתה אותו בנעל עץ. כך או אחרת נתניהו מתאר את בית הוריו באהבה רבה. בית שבו כמעט ולא דובר על פוליטיקה, אלא בית של אנשי ספר שהוזמנו אליו רבים מהאליטה הגבוהה באותה תקופה מהמשורר אורי צבי גרינברג ועד ישעיהו ליבוביץ.

גם את הפרקים על שירותו הצבאי העשיר קראתי בשקיקה. נתניהו מספר בכנות וברגש על הלוחמים האמיצים שליוו אותו בסיירת מטכ"ל ומפרט על מספר מבצעים נועזים בהם פיקד, חלקם כמעט עלו לו בחייו. בפרקים אלא שוזר נתניהו את סיפורו בסיפורו של אחיו יוני, דמות רבת השראה. היה לי קשה לעצור את הדמעות בקטע בו תיאר נתניהו את הרגע שנאלץ לנסוע אל בית הוריו בארה"ב ולבשר להם שבנם הבכור נפל במבצע אנטבה. זה היה הרגע הקשה ביותר בחייו, מתאר נתניהו, והרגע בו הבין שגורלו קשור עם גורל ההנהגה של מדינת ישראל. גם תיאור הלוויה של יוני מסופר כאן ברגש גדול ובתוכו מובא באופן מלא ההספד המופלא שספד ליוני נתניהו שמעון פרס, אז שר הביטחון.

דרך ארוכה עבר נתניהו עד שהגיע לראשות הממשלה, אמנם בגיל צעיר 47. מספר מכשולים אימתניים רבצו בדרכו. אחת תקשורת עוינת מאוד והשנייה רצח רבין. נתניהו מכחיש בכל תוקף הסתה לרצח הזה ומאשים את מנהיגי השמאל ביצירת מצג שווא כאילו עודד קריאות "רבין בוגד". נתניהו טוען שהשמאל לא בחל בשימוש הפוליטי ברצח ובהאשמת ציבור שלם. אחת הסיבות לכך שגבר על פרס במירוץ לראשות הממשלה, מסביר נתניהו, נבע מהמיאוס שחש הימין בהאשמות חסרות שחר כאלה. כמי שהיה בן 17 בזמן הרצח וחי בירושלים, איני יכול שלא להעיר כאן שאכן הייתה הסתה מכוערת כלפי רבין. הרגשתי אותה ברחובות, חשתי אותה על לוחות המודעות, אך בה בעת ראיתי לא פעם את נתניהו יוצא מגדרו כדי להשתיק אמירות קשות ולהתנער מהסתה ברורה. זה היה קומץ קטן וקולני שאני וחברי ניסינו להוקיע. אך צריך לזכור דבר נוסף וגם את זאת נתניהו מתאר בספרו - התקשורת כולה גוייסה למען הסכם אוסלו. בעיתונות הכתובה, בערוצי הטלוויזיה והרדיו נשמע רק קול אחד. קולות אחרים הושתקו, או זכו ללעג. פיגועי טרור הוצגו כתהליך נפרד מתהליך השלום וקורבנותיו הרבים תוארו בביטוי הכושל "קורבנות שלום". הפגנות הימין, גם המתונות שבהן (והן היו הרוב), הוצגו כעלובות וחסרות תועלת. כשמשתיקים אנשים מלהביע את דעותיהם חלקם עלולים להשתמש בידיים - זאת דעתי.

התקופה מאז נבחר נתניהו לראש הממשלה ב 1996 ועד להתפרצות מגפת הקורונה גדושה בתיאורים ארוכים ומפורטים של התמודדות קשה מול ממשלות אמריקאיות עויינות שבחרו באופן גורף לאמץ את הנרטיב הפלסטיני, ולדרוש מישראל ויתורים מרחיקי לכת שהעמידו אותה בסכנת קיום ממשית. נתניהו מתאר ניסיונות בוטים של נשיאי ארה"ב בעיקר ביל קלינטון (שהודה בכך באוזני נתניהו) וברק אובמה שהתייחס אל נתניהו כאבן נגף, גורם שמפריע לשלום העולם פשוטו כמשמעו. על אף שניכר כי נתניהו עמד בלחצים כברים מול ממשלות עויינות אלה הוא כותב את דבריו בנימה לא מתלהמת ולא חוסך במילים חמות אפילו את הנשיא העוין ביותר.

הפרקים האלה כפי שכתבתי גדושים במידע כלכלי ובטחוני רב שעמדו בניגוד לרכות ולנעימות שאפיינו את הפרקים הראשונים בספר. הרגשתי ממש בתהליך הקריאה, שארך ימים מעטים, את קשיי הניווט הבלתי אפשרי של נתניהו בין משברי ים וסערות מטלטלות. אחד הדברים שסיקרנו אותי טרם קראתי את הספר הוא האם נתניהו יודה בטעויות שביצע בעבר. גם אני שמוקיר את נתניהו ופועלו מודה שיש לנתניהו נטייה לנכס לעצמו הצלחות ולהרחיק כישלונות. הרי הכישלונות הם יתומים ואצל נתניהו פי כמה. אולם הופתעתי. נתניהו מודה שהאישור שנתן לחיסול המחבל חאלד משעל על אדמת ירדן ב- 1998 היה שגוי, הוא מודה שהיה פזיז מדי בפיטורי לפיד ולבני בקדנציה של שנת 2013, ומודה שנכנע ללחצי הציבור במגפת הקורונה ופתח מוקדם מדי את הסגר הראשון. לגבי אישיותו כותב נתניהו "אפשר למתוח עלי ביקורת בתחומים רבים. כיוון שאני ממוקד מאוד ביעדים שהצבתי לעצמי, אני יכול לפעמים להיות לא קשוב לאחרים וליצור את הרושם המוטעה שאני מרוחק. אני יכול להיות קצר רוח. אבל יש דבר אחד שכל מי שמכיר אותי היטב או עבד בקרבתי לעולם לא ייחס לי: שחיתות". נתניהו נמנע מלספר על תיקי האלפים כיון שמשפטו מתנהל בימים אלה, אולם הוא מזים בפירוט את פרשיות השחיתות הרבות שיוחסו לו במהלך השנים שכולם נסגרו בלא כלום. הופתעתי בעצמי מרמת הקטנוניות וחוסר ההגינות בפרשיות אלו.

יש גם חסרונות לאוטוביוגרפיה הזאת. הנימה של חלקים לא מבוטלים בספר היא תעמולתית מדי. ניכר מאמצו של נתניהו לאזן את הנימה הזאת באנקדוטות מעטות הקשורות לאירועים היסטוריים ופגישות עם מנהיגם מהעולם. אבל יש לזכור שנתניהו הוא עדיין פוליטיקאי שרץ לראשות הממשלה. בנוסף מצאתי בספר טעויות דפוס רבות וחזרתיות על קטעים, חלקם קטעים שלמים. ניכר שהספר מצריך עריכה נוספת.

נתניהו הוא חלק בלתי נפרד מחיינו במדינת ישראל בשלושה העשורים האחרונים. ספרים ומאמרים רבים נכתבו ועוד יכתבו עליו. האמוציות הרבות שהאיש הזה מייצר עוד יהוו מקור למחקרים רבים בעתיד, סיפור חייו בחיינו עדיין לא הושלם. בעוד ימים מעטים תלך ישראל לבחירות שהם משאל העם - לדעתי האחרון - על נתניהו. בלי כל קשר לתוצאות הבחירות הללו גורלו של נתניהו כבר כרוך בגורלנו. לטוב או לרע נתניהו היה הנווט בספינה המיוחדת הזאת שנקראת מדינת ישראל וצביון חיינו עוצב במידה רבה על ידו. בהגינות אומר שאני רואה בו את המנהיג הגדול של ישראל מאז הקמתה, האידאולוג האחרון של תקופתנו תקופת הפוסט-אמת, ראש ממשלה שהצלחותיו רבות רבות מכישלונותיו. כולי תקווה שבהגינות תנהגו גם אתם בהערותכם לסקירה שאותה הרגע קראתם.

אסיים בקטע שקשור לאכסנייה בה מתפרסמת סקירתי זו:

"גם אחרי כניסתי לחיים הציבוריים עשיתי הכול כדי לחדש ולרענן את ההון האינטלקטואלי שלי. המשכתי ללא הרף לקרוא - והרבה. אף שאני מכור לספרי היסטוריה ולביוגרפיות פוליטיות - הספקתי לקרוא ספרים רבים כל כך על צ'רצ'יל, אחת הדמויות הנערצות עלי...אני מקפיד להעמיק את הידע שלי בנושאים שאני עוסק בהם. כשעבדתי ב-BCG ובחברת רים ולאחר מכן שכיהנתי כשר האוצר, הרביתי לקרוא ספרים על כלכלה וטכנולוגיה; כשביקשתי להפוך את ישראל למעצמת סייבר קראתי ספרים על קיברנטיקה, וכן הלאה. ספרים צריכים לומר משהו מהותי - ולומר זאת היטב. ספרים טובים הם המפלט שלי מעבודה קשה, וספרי היסטוריה כתובים היטב מאירים את ההווה לא פחות מאשר את העבר" (עמ' 159)

» ביקורות נוספות של אודי
» ביקורות נוספות על ביבי - סיפור חיי