“זה לא סוד שאני נשואה לביביסט. ואין לי בעיה לכתוב את המילה הזאת או להגדיר את בעלי כביביסט בגלל שההגדרה הזאת עברה אצלי כמה שינויים במהלך התקופה האחרונה. תחילה הבנתי את המילה ביביסט ככינוי גנאי לאדם שכל כך מעריץ את בנימין נתניהו עד שלא משנה מה יקרה או מה הוא יעשה הביביסט יטען שזה הדבר הכי טוב שניתן להעלות על הדעת. אחר כך הבנתי שהמילה ביביסט הוא כינוי גנאי לכל אדם שרק מעז לומר משהו טוב על בנימין נתניה”

“ספרו האוטוביוגרפי של בנימין נתניהו כתוב בנעימות והוא מרתק כמעט לכל אורכו. נתניהו, שאין עוררין על כך שהוא ראש הממשלה המושמץ ביותר בפוליטיקה הישראלית מאז כינונה, נמנע מלהיכנס לפינות קטנוניות של סגירת חשבונות עם יריביו בתקשורת ובפוליטיקה, אלא מתאר בפירוט את הלך הרוח בלשכתו ובעיקר במשפחתו בהתמודדות עם מה שנתפס בעיניו ובעיני רבים ממוקיריו (למעט כמה יוצאים מן הכלל מן העבר השני של המתרס הפוליטי כמו גדעון”

“אוטוביוגרפיה מיוסדה אינה יכולה להיות אובייקטיבית שכן הדרך שבה אנו רואים את עצמנו (ועוד בשילוב האגו שלנו) היא תמיד לא אובייקטיבית. פי כמה וכמה כאשר מדובר בפוליטיקאים אשר מוקפים בפמליה אשר תמיד מרעיפה עליהם מילות אהבה והערצה אשר לרוב אינן משקפות את המציאות. לרוב אנו שוכחים שפוליטיקאים הם משרתי הציבור ולא להפך והדבר משפיע על אופן חשיבתם בדיוק כמו שלהיות יותר מדי זמן בשלטון גורם למנהיג לשכוח את עקרונו”

“"ישראל נחושה היתה בהחלטתה שלא להיכנע לסחטנות הטרוריסטים; והלקח הראשון של אנטבה הוא שאין להיכנע לטרור. אבל יש עוד לקח אחד, חשוב לא פחות" ערכו של שיתוף-פעולה בינלאומי במלחמה נגד הטרור" (מתוך מאמרו של יצחק רבין, עמוד 208). אסופת המאמרים "הטרור: כיצד יוכל המערב לנצח?" (הוצאת מעריב, 1987) בעריכת בנימין נתניהו, שגריר ישראל באו"ם דאז (ולימים ראש הממשלה), מציג תמונה שלמה של האתגרים והאפשרויות שעמדו בפנ”

“זה לא סוד שאני נשואה לביביסט. ואין לי בעיה לכתוב את המילה הזאת או להגדיר את בעלי כביביסט בגלל שההגדרה הזאת עברה אצלי כמה שינויים במהלך התקופה האחרונה. תחילה הבנתי את המילה ביביסט ככינוי גנאי לאדם שכל כך מעריץ את בנימין נתניהו עד שלא משנה מה יקרה או מה הוא יעשה הביביסט יטען שזה הדבר הכי טוב שניתן להעלות על הדעת. אחר כך הבנתי שהמילה ביביסט הוא כינוי גנאי לכל אדם שרק מעז לומר משהו טוב על בנימין נתניה”

“ספרו האוטוביוגרפי של בנימין נתניהו כתוב בנעימות והוא מרתק כמעט לכל אורכו. נתניהו, שאין עוררין על כך שהוא ראש הממשלה המושמץ ביותר בפוליטיקה הישראלית מאז כינונה, נמנע מלהיכנס לפינות קטנוניות של סגירת חשבונות עם יריביו בתקשורת ובפוליטיקה, אלא מתאר בפירוט את הלך הרוח בלשכתו ובעיקר במשפחתו בהתמודדות עם מה שנתפס בעיניו ובעיני רבים ממוקיריו (למעט כמה יוצאים מן הכלל מן העבר השני של המתרס הפוליטי כמו גדעון”

“אוטוביוגרפיה מיוסדה אינה יכולה להיות אובייקטיבית שכן הדרך שבה אנו רואים את עצמנו (ועוד בשילוב האגו שלנו) היא תמיד לא אובייקטיבית. פי כמה וכמה כאשר מדובר בפוליטיקאים אשר מוקפים בפמליה אשר תמיד מרעיפה עליהם מילות אהבה והערצה אשר לרוב אינן משקפות את המציאות. לרוב אנו שוכחים שפוליטיקאים הם משרתי הציבור ולא להפך והדבר משפיע על אופן חשיבתם בדיוק כמו שלהיות יותר מדי זמן בשלטון גורם למנהיג לשכוח את עקרונו”

“"ישראל נחושה היתה בהחלטתה שלא להיכנע לסחטנות הטרוריסטים; והלקח הראשון של אנטבה הוא שאין להיכנע לטרור. אבל יש עוד לקח אחד, חשוב לא פחות" ערכו של שיתוף-פעולה בינלאומי במלחמה נגד הטרור" (מתוך מאמרו של יצחק רבין, עמוד 208). אסופת המאמרים "הטרור: כיצד יוכל המערב לנצח?" (הוצאת מעריב, 1987) בעריכת בנימין נתניהו, שגריר ישראל באו"ם דאז (ולימים ראש הממשלה), מציג תמונה שלמה של האתגרים והאפשרויות שעמדו בפנ”