רציתי לחזור הביתה ולמצוא שם את אבא ואת אמא יחד. רציתי להחזיר את הזמן שנה אחורה. רציתי שתהייה לי משפחה ולא תהייה לי כבשה ולא יהיו לי סודות." (כריכה אחורית פנימית)
נושא הגירושין והשפעתו על ילדים ונוער, מאז ומתמיד העסיק את עולם הפסיכולוגים, הסוציולוגים ולא רק. זה לא פשוט לפרק תא משפחתי על כל היבטיו הרגשיים והכלכליים. קל וחומר שזה שינוי עבור כולם וילדים במיוחד. בדרך כלל חלומם של אותם ילדים להורים גיר

****


יא הומו! איפה היית? עד שבאת, פינקתי את עצמי בארוחה הזוייה שחבל על הזמן, משהו סוף הדרך - ולא ממקום של אגו אני אומר את זה.


השפה שלנו היא דבר דינמי - נושם, מתקדם, נסוג, מתפשט, מצטמצם. חי. כמו כל שפה היא מלאה בביטויים שנגזרים מהשפעות שונות, גיאוגרפיות, כלכליות, אתניות, תרבותיות וכדומה. חלק גדול מהביטויים כבר כל כך שגור בשפה, עד שאנחנו כבר לא טורחים לעצור רגע ולחשוב מה המשמעות האמיתית של

ספר מרתק על שאול סמל, סופר מזדקן,הנמצא בדעיכה ויובש יצירתי, המאבד אט אט את הנכסים כמו מוניטין, משרה מבטיחה וקלקול מערכות יחסים עם הסביבה החיצונית ועד למעגל הפנימי, המשפחה.
אלונה כותבת סיפור שיש בו ניצוץ של חדשנות, יצירתיות ובוסריות של כותבת מתחילה. וכאן מתחיל סחרור של רמייה, ניצול וציפיות שווא.
לא במקרה שם הספר הוא זמן שאול שניתן לפירוש כמרווח זמן לשיפור מצבו של גיבורנו, או שאול במובן שנלקח בה

לילה. כולם ישנים. אני יושבת ליד המחשב ועוברת על טיוטת מאמר שאני אמורה להגיש עד הבוקר (23:59 זמן ניו-יורק ליתר דיוק). זה לא עובד. המשפטים כבר מנוסחים היטב, בדקתי את ההוכחות, אבל אני לא מצליחה לכתוב את המבוא שאמור להסביר את החשיבות של העבודה הזו. הספק מתחיל לנקר. אולי היא בכלל לא חשובה? אולי המודל שהגדרתי מיותר לחלוטין? אני חייבת להתרכז אבל אני לא בפוקוס. אין לי שום הפרעת קשב, אבל החיים מספקים הפרעו

ספר סוציו-בלשני מצוין המתאר את תהליכים השינוי בעברית הישראלית. <mark>עמליה רוזנבלום</mark> וצבי טריגר שחיו בחו"ל

חזרו לארץ והבחינו בביטויים ומטבעות לשון חדשות שצצו בכל פינה, מילים מכובסות, פוליטיקי קורט המתאר יותר מכל את השינויים אשר התחוללו בשפה העברית בשני העשורים האחרונים. ספר חובה לחובבי הסוציו-לינגוויסטיקה, וחובבי סוציולוגיה, המבקשים לגלות נדבכים נוספים מהעולם המופלא של חקר התרבות מזווית הראיה של השפה.

ספר שהוא הפתעה גמורה בעיני. קודם כל סיפור מצחיק. רק החודש החלטתי לשנות את כתובת המען שלי ואני כבר לא גרה בחיפה אלא גרה ברמת גן. וסוף סוף עשיתי זאת נכנסתי לספריה העירונית ולקחתי שני ספרים, שבעילום שם לא אגיד מי המליץ לי אבל מישהו שדעתו הייתה נראית לי אובייקטיבית לגמרי בבחירתו. הסיפור גם נשמע לי מעניין. הסיפור מגולל את סיפורו של שאול סמל סופר ישראלי שגר בניו- יורק חוזר לישראל כל שנה, הסיפור הוא מתרח

את שאול פגשתי בעמוד הראשון, מתוך כתיבה מתנחמדת, בסגנון פופוליסטי עכשיוי, שכמו מבקש 'תאהבו אותי' (לא משהו שמומלץ לנסות בבית אם כבודך העצמי יקר לך).
ברמת הסיפור, ההתחלה התלושה עד יללנית מנעה ממני להתחבר אל אותו שאול, שבמשחק מילים מעורר תהיות, זמנו שאול כמובן.
בשלב מאוחר יותר, אותו משחק מילים, יתגלה כאלמנט הספרותי העיקרי שראוי להתפאר בו כאן.

למה ככה?
כי 'זמן שאול' מביא אל הבמה סופר קפוץ ישבן, מ

לאחר סיום קריאת, ספר שאני מתפעם ממנו רבות, אני מעונין לקרוא ספר שהציפיות שלי ממנו לא יהיו גבוהות. אני מחליף ספרים בספריה, שואל שלושה או חמישה ספרים וקורא אותם אחד לאחר השני ולא במקביל. אני יוצא להשאלה בספריה כאשר אני מוכן אם רשימת ספרים שאני מעוניין לקרוא. הספר הנוכחי היה לי בבית וייעדתי את הקריאה בו בדיוק למקרה כזה שארצה מעט לפוג מהספרות היפה.

נהנתי מאוד לקרוא את הספר "זמן שאול".

הסיפור בספ

כתוב היטב. לכל אורך הספר שומר על עניין. שנון, אינטליגנטי, ציני וגם משעשע לעיתים. הוויה ישראלית, לפחות זווית מסוימת של הישראליות. הצצה אל חיי משפחה ואל אינטריגות המשקפות את זירת הספרות אך גם קריירות בכלל ויחסי האנוש (שלא לומר הגועל נפש) הנלווים אליהן.
לא כובש את הלב בעיניי. לא התגעגעתי אל הספר כשלא קראתי בו, אבל בגלל כל הדברים הטובים שאמרתי בהתחלה – ממליצה עליו בשלושת-רבעי לב.