ביקורת ספרותית על זמן שאול מאת עמליה רוזנבלום
ספר טוב

---

ספר מרתק על שאול סמל, סופר מזדקן,הנמצא בדעיכה ויובש יצירתי, המאבד אט אט את הנכסים כמו מוניטין, משרה מבטיחה וקלקול מערכות יחסים עם הסביבה החיצונית ועד למעגל הפנימי, המשפחה.
אלונה כותבת סיפור שיש בו ניצוץ של חדשנות, יצירתיות ובוסריות של כותבת מתחילה. וכאן מתחיל סחרור של רמייה, ניצול וציפיות שווא.
לא במקרה שם הספר הוא זמן שאול שניתן לפירוש כמרווח זמן לשיפור מצבו של גיבורנו, או שאול במובן שנלקח בהשאלה. כל השאלה כזאת אינה בחינם כי היא נלקחת ממישהו או מישהי ויש להחזירה.
הסופרת, עמליה רוזנבלום, מיטיבה לתאר את הניואנסים של החברה ה"שבעה" ,(איני רואה בה חברה "גבוהה"), שבה האירוניה והציניות הם כלים לבדיקה והגדרה של המיקום היחסי בתוכה, ובוודאי כלפי השכבות מלמטה.
בניו יורק מפטרים מרצה על ידי הזמנתו לארוחה במסעדת יוקרה שבסיומה מצטערים על זה שיריב שלו תופס את מקומו, לאחר מכן הוא מוזמן להתכנסות שבה כול הנוכחים יודעים שהוא עוזב.
בישראל מזכים אותו בפרס וכיבוד ניחומים.
ירמה אשתו הפרודה,מציגה את ההתנשאות והביזריות במיטבה, "מחסלת עודפים חברתיים" בציניות אופיינית. אלונה, הכותבת של הסיפור, נושאת תיק שאינו ב"תקן" החברתי.
היא זוכה להערה "היא נראית כמו שליח שמחזיק צידנית עם איברים לתרומה", על זה מוסיף גיבורנו .." ולא זוכר לאן הוא צריך להגיע".
הספר מזכיר רפטינג, שיט בנהר סוער, מלא תפניות בכל המישורים . ביחסי שאול - אלונה, שאול וילדיו, וכמובן עם פרודתו ירמה.
הכותבת לא מחמיצה הזדמנות להגחיך את הנשים שרצות ל "התחטב" עם בגדים שאסור להסיר אותם כל זמן הטיפול וקרמים שיוצרים כוויות ופצעים מכאיבים כחלק מהניסיון להיות יפים ובעיקר צעירים יותר.
ציפיתי לסיום לא קיטשי, ממש כמו הספר שגיבורנו כותב/גונב, שאם מתעלמים ממנו, הספר ראוי לקריאה.

» ביקורות נוספות של אורי רעננה
» ביקורות נוספות על זמן שאול