“רציתי לחזור הביתה ולמצוא שם את אבא ואת אמא יחד. רציתי להחזיר את הזמן שנה אחורה. רציתי שתהייה לי משפחה ולא תהייה לי כבשה ולא יהיו לי סודות." (כריכה אחורית פנימית)
נושא הגירושין והשפעתו על ילדים ונוער, מאז ומתמיד העסיק את עולם הפסיכולוגים, הסוציולוגים ולא רק. זה לא פשוט לפרק תא משפחתי על כל היבטיו הרגשיים והכלכליים. קל וחומר שזה שינוי עבור כולם וילדים במיוחד. בדרך כלל חלומם של אותם ילדים להורים גירושים, שההורים ישובו להיות מחובקים יחדיו. לדאבוננו קורה לא פעם, שאותם ילדים מאשימים את עצמם, בפירוק התא המשפחתי והם מכים על חטא, אפילו משקרים ומסתבכים, כשהמטרה שעומדת מול עיניהם - שההורים ישובו להיות יחדיו.
ציטוט עמוד 67: "הלוואי שהיה לי סרטן. גם תאונת דרכים קשה זה טוב. אם היה לי סרטן הם לא היו נפרדים..."
הסופרת עמליה רוזנבלום הינה בתם של העיתונאי אדם ברוך ז"ל, והצלמת אריאלה שביד, ואחותו של עידו רוזנבלום התסריטאי ומגיש הטלבזיה. היא עצמה חוותה את פרידתם של הוריה, ואף את גירושיה שלה. כבעלת דוקוטורט בפסיכולוגיה, אני רק יכולה להבין, שנושא הגירושין עשוי היה לרתק ולהעסיק גם אותה.
כל הסיפור כתוב בשפה לא גבוהה, אך נעימה ובגובה העיניים. כל 48 פרקי הספר קצרים והקריאה בהם קולחת. אין כאן דימויים ספרותיים, תיאורים עמוקים, או נוף מיוחד אז מה יש? יש כאן סיפור חיים של הנערה "לילי".
הסיפור כתוב דרך עיניה של לילי גילרמן- נערה חכמה, ודעתנית שלומדת בבית ספר למחוננים ומאוהבת, ברכז המתמטיקה – אביחי. (שימו לב לשם אבי-חי).
באחד מהימים ההורים נוטלים את לילי ל"מקס ברנר" ותוך כדי זלילת בננה ספליט, היא מתבשרת על "הפרדת החבילה" קרי, ההורים מתגרשים.
באותו לילה אבא כבר לא ישן בבית. זהו נגמרו הויכוחים וזינוקי הבוקר למיטת ההורים.
האם-אומנית שרוב היום מבלה בסטודיו שלה ומציירת גברים עירומים, והאב- בעל מאפייה שעסוק בדברי מאפה, ומשכים קום בשלוש לפנות בוקר. לא ניראה שהיה לשניהם הרבה זמן בשביל לילי שלהם.
לילי לא קיבלה את המצב החדש של "חבילה מפורקת" והיא מחליטה לצאת למסע "השבת המצב לקדמותו".
הימים הם ימי חופשת הפסח והאם מחליטה לקחת את לילי, לחופשה באחד הצימרים בצפון הארץ, אלא מה, שבאותו צימר לילי מצאה לעצמה חברה. את מי? "את הכבשה מספר 27".
בהמשך הסיפור הכבשה קיבלה שינוי שם ונקראה בפיה של לילי "שחרזאדה", או בקיצור "זאדה".
הכבשה שחרזאדה היתה מבוגרת, ולא הניבה חלב ולכן נועדה לשחיטה. אותה כבשה מהווה ללילי שלנו המשפחה החדשה, ובדרך לא דרך היא חוזרת עם לילי הביתה. (הקטע הזה ידגדג לא מעט לצמחוניים שבינינו).
לילי מתקשרת עם הכבשה וכשהכבשה מרימה את אוזן שמאל היא מתכוונת ל-"לא", וכשהיא מרימה את אוזן ימין היא מתכוונת ל-"כן". ניסיתם לגדל פעם כבשה בדירה או בישוב עירוני? קצת הזוי והשימוש בכבשה על ידי עמליה, מהווה מטאפורה מקסימה לרגשותיה של לילי.
כל עולמה של לילי מתרכז בכבשה שחרזאדה, והיא מוכנה לעשות הכל בשבילה ואפילו מסתבכת. היא גונבת כסף מהוריה, משקרת, לוקחת את תערובת הגרעינים שאביה השתמש בהם לאפיית הלחם, היא שודדת את הויסקי האהוב עליו מביתו יחד עם זוהר, ואפילו מסכסכת בין הוריה.
המצב החדש לא קל ללילי... ציטוט עמוד 66: "לא רציתי להיות חולה. רציתי להתפנק במיטה. בלעדי אבא המיטה של אמא כבר לא נראתה לי מקום כל כך מגונן. חוץ מזה, היתה לי כבשה לטפל בה. ובעיקר, הבנתי שאני חייבת להזדרז אם אני רוצה להחזיר אותם אחד לשני. אין לי זמן להיות חולה. לאבא שלי יש בית חדש ואמא שלי מציירת גברים עירומים ומתייעצת עם קלפי טארוט שמספרים לה מה שהיא רוצה לשמוע...."
כל מה שלילי רצתה זו "משפחה". היא לא רצתה כבשה, מה שלא בדיוק עלה בקנה אחד עם מחשבותיה של האם... ציטוט: "אמא שלי חושבת שילד זה דבר שגדל לבד".
את הספר הזה קשה להניח מהיד. הקסם בסיפור "זאת עם הכתם השחור", למרות היותו קצת הזוי, הם הדיאלוגים שמנהלת לילי עם זוהר בן ה-16. זוהר הוא מומחה לקעקועים שמלווה את לילי והכבשה לאורך כל הסיפור. זוהר יתום מאם ולא נמצא במסגרת לימודים כלשהי. אביו של זהר לא מכיר את המושג "שיק", הוא מבין רק במזומנים...אין לו חשבון בנק...
ציטוט עמוד 149: "בסוף השנה שלחו לאבא שלי הביתה צי'ק על איזה שמונה מאות שקל, החזירו את השכר לימוד, זוהר צחק, אבא שלי אמר מה הם שולחים צי'ק, לא יכלו להביא קש מאני?"
המשפחה של זוהר היתה שונה בעיניה של לילי ציטוט עמוד 149: "האמא שמתהפכת בקברה, האחים הקטנים שחגגו פסח בגן, הבת הגדולה שלא באה לבקר, הבן שלא ישן בבית. העובדה שלא היה לו חשבון בנק והתאימה לכל שאר הדברים שכנראה לא היו לו...." לילי לא התעכבה על כך ולא רצתה "לקלקל" את האוירה שהיתה בינה לזוהר. היא התמקדה במה שהיה לה באמת חשוב...
כקוראת קבלתי את התחושה שזהו סיפור של החיים, מעורר חמלה וכאב, למרות שיש בו לא מעט הומור שמעלה חיוך על השפתיים. ישנם לא מעט משפטים פילוסופיים, מעוררי מחשבה והירהורים, בתוך הדו שיחש בין כל הדמויות בסיפור הזה. קל מאוד להתאהב בדמותה של לילי הנערה הנפלאה הזו.
עמליה שוזרת בסיפור שתי אגדות. אגדה אחת מסופרת על ידי לילי והאחרת על ידי זוהר. האגדה על "חוט הלב" שסופרה על ידי לילי, והאגדה על האם שרוצחת את ילדיה וסופרה על ידי זוהר. לא לחינם עמליה בוחרת בשתי האגדות הללו: האחת מעוררת חמלה, נוגעת ללב והשנייה אכזרית. שתי האגדות הללו מרמזות באיזה בית לילי וזוהר גדלו וספגו ערכי חיים.
שימו לב! לא לחינם עמליה בחרה את זוהר "מומחה הקעקועים", הרי ידוע שקעקוע הוא לכל החיים, גם אם הוא קצת מקבל טשטוש עם השנים...
נשאלה השאלה האם גם משפחה היא לכל החיים?
הכבשה המסכנה שימיה לשחיטה התקצרו, הינה מוטיב משמעותי בכל הסיפור.
המאפיה – העיסוק בלחם שהינו מצרך חיוני מאז ומתמיד גם זה מוטיב שיש לו משקל.
שם הנערה "לילי" מצאתי בו צליל של משהו בשבילי, עצמי, לי, עבורי.
השם זוהר- הוא לא "זהר" באמת... הוא היה נער מרקע שונה, לא בדיוק נער מבריק, אך בהחלט הצליח להזריח בלילי אופטימיות, והיווה כתף ומשענת עבורה.
אני לא יכולה להתעלם מהכריכה שנבחרה לספר הזה: "טבעת מביוס", שהינה בעלת צורה דו-ממדית, למרות שיש לה בעצם צד אחד בלבד. בתוך הטבעת נוספו דמויות של נער ונערה, בעיניי יופי של בחירה, מקסים!
כקוראת היתה לי הרגשה שהסצנות חולפות במהרה, כמו השינויים שמתחוללים בחייה של לילי שלנו. אני אהבתי את הקצב. הוא לא מהיר מידי, אם כי גם לא איטי, בדיוק בקצב המתאים.
כל הכבוד לעמליה שהביאה לבני הנוער וגם לקהל הבוגר, הצצה נוספת ומזוית קצת שונה, מטאפורית, לפעמים הזויה אך מעניינת ומרתקת כאחד. אפילו אני, שלא מתה על מתמטיקה התאהבתי בשאליתות ובחידות שנשאלו בסיפור הזה, וגם להן יש משקל לא קטן בסיפור הזה.
אני שואלת: האם לילי מצאה את האיזון הנכון? האם בכלל בני נוער וילדים יכולים למצוא את האיזון הנכון, כאשר הוריהם מחליטים: "מ פ ר ק י ם א ת ה ח ב י ל ה"?
במילה אחת: נפלא! ממליצה בחום!
יופי של ספר לבני נוער ולמבוגרים כאחד.
לי יניני”

“ספר מהמם!! והוא גם של סופרת ישראלית אז זה גאווה:) אני אהבתי את הספר בעיקר בגלל שהוא כל כך אמיתי... לא מנסה לזייף שום דבר,דוגרי. אפשר לראות טוב את המצוקה שלילי נמצאת בה ואת איך שהיא מתמודדת איתה... בקיצור, רוצו לקרוא!”

“אני חושבת שהספר מתאים לבני נוער.
וזה ספר יפה מאוד ומעניין...
אני ממליצה לקרוא!!!!
:) :) :) :)”