לילה. כולם ישנים. אני יושבת ליד המחשב ועוברת על טיוטת מאמר שאני אמורה להגיש עד הבוקר (23:59 זמן ניו-יורק ליתר דיוק). זה לא עובד. המשפטים כבר מנוסחים היטב, בדקתי את ההוכחות, אבל אני לא מצליחה לכתוב את המבוא שאמור להסביר את החשיבות של העבודה הזו. הספק מתחיל לנקר. אולי היא בכלל לא חשובה? אולי המודל שהגדרתי מיותר לחלוטין? אני חייבת להתרכז אבל אני לא בפוקוס. אין לי שום הפרעת קשב, אבל החיים מספקים הפרעות למכביר. מד הסוכר של בתי הבכורה מצפצף. הסוכר גבוה. אני מדליקה אור קטן, מקווה שאף אחד לא יתעורר, שואבת אינסולין מהאמפולה והולכת להזריק לה. היא לא מתעוררת. אני יכולה לזקוף לזכותי הצלחה קטנה. אני מתיישבת שוב ליד המחשב. הקטנה משחררת כמה שיעולים קטנים. אני קופצת. היא שוב מצוננת, אחרי שתי שפעות ועוד שתי הצטננויות החורף הזה. רק שהגדולה לא תדבק. לפחות זה לא קורונה. אני בודקת שניה בוואינט את מניין הנספים. כבר יותר מאשר מהסארס. אבל כשהיה הסארס לא היו לי ילדים ולא חרדות והייתי כל כך מרוכזת. הלב שלי דופק מהר, אזני כרויה לכל התהפכות במיטה. איפה הייתי?

אם הייתי מעשנת זה כנראה היה הזמן לקחת הפסקת סיגריה. אבל אני לא מעשנת, שונאת את הריח. אני יכולה למזוג לעצמי משהו אבל שתיתי כבר כוס יין היום. אם היה לי כדור כזה, ג'יני, שישחרר אותי מכל כבלי ויתן לי אנרגיה בלתי נגמרת האם הייתי בוחרת להשתמש בו?

שאול סמל בן ה-52 הוא סופר ישראלי מפורסם של סיפורים קצרים שפרסם לאחרונה לפני עשור. הוא מחלק את חיו לסירוגין בין ניו-יורק לישראל. בניו-יורק הוא מרצה מן החוץ. בישראל מחכים לו גרושתו ירמה שני ילדיו נוח ונעמי, וכן גם אמו וצפיותיה. כצפוי מסופר מפורסם, שאול הוא נרקיסיסט רב קסם שמעמיד את עצמו ויצירתו במרכז הוויתו. הכל מותר לו בדרך ליצירה הגדולה הבאה. אלכוהול ללא סוף, סמים, נשים. הוא דורש מכולם, מנצל וזורק ללא רגשי אשמה. כמעט ללא רגשי אשמה כשזה נוגע לילדיו. אבל, כפי ששם הגיבור מרמז, (רמז שקוף מדי לטעמי), שאול חי על זמן שאול. מפלס הכבוד שהוא מנפיק מפרסומי העבר כבר מגרד את תחתית כוס הוויסקי שהוא מרבה לשתות, המשרה ביו-יורק בסכנה, מתחרה צעיר ומבטיח צץ בשמי הספרות הישראלית, וכולם כבר התייאשו שהוא יפרסם. האמנם בגיל 52 השיא מאחוריו? שאול פוגש באלונה, צעירה מבריקה וחסרת השכלה, וגם מתוודע לג'יני, סם המאפשר להגיע לפסגת השמיים אך הנחיתה ממנו היא לתהומות השאול. כצפוי, שאול מתפתה לעיסקה עם השטן, והקורא מבין שהסוף המר בדרך.

הכתיבה של רוזנבלום קולחת ומצויינת למרות העלילה הצפויה. הגיבור הוא קלישאה – גבר פריווילגי בגיל העמידה, אדם שיכול ליצור רק כשהוא שיכור/מסומם תוך התעלמות מוחלטת מהסובבים אותו ורגשותיהם, בחורה צעירה שלמרות שהיא חסרת השכלה היא כמובן מוכשרת כמו שד וכותבת טוב יותר מבוגרי פקולטאות יוקרתיות. הנרקיסיסטיות של הגיבור הפריעה לי להתחבר אליו ולהזדהות איתו. גם כמות כותרי הספרים והסופרים שנזרקו לאוויר במהלך הקריאה נראתה לי מוגזמת. כמו התייפייפות כזו "תראו כמה אני משכילה. אל תפספסו את ההתכתבויות ששתלתי בטבעיות בעלילה עם סופרים כל כך חשובים". מה שמציל בעיני את הספר הוא ההומור שבו. שאול סמל אמור להיות סמל לקלישאה. הוא אמור ליפול כי גברים לבנים כבר לא יכולים להיות גיבורים של רומן, עבר זמנם, כפי שאומרת לשאול הסוכנת הנחשבת ברברה סטיין (לשעבר אתי עבאדי). רוזנבלום לוקחת גיבור כזה וקוצצת אותו בקלילות חתיכה אחרי חתיכה מבלי שנשנא אותו או נאהב אותו, יותר כתרגיל ספרותי. ההומור הזה מכסה דיון כואב מאוד – האם אפשר להיות יצירתי מבלי להיות, סלחו לי, חרא של בנאדם? הדיון בספר נראה לי אמיתי, כזה שבאמת מעסיק את רוזנבלום, יוצרת, וגם בתו של אדם ברוך ובת זוגו של יובל בנאי.

טוב, אני חוזרת למאמר שלי. מדהים מה שאנחנו נוטים לעשות כשאנחנו אמורים לעשות דברים אחרים לגמרי. הרבה מאוד זמן לא כתבתי כאן. כי היו הרבה הפרעות. גם רעות וגם טובות. היו החיים. התגעגעתי.

את שאול פגשתי בעמוד הראשון, מתוך כתיבה מתנחמדת, בסגנון פופוליסטי עכשיוי, שכמו מבקש 'תאהבו אותי' (לא משהו שמומלץ לנסות בבית אם כבודך העצמי יקר לך).
ברמת הסיפור, ההתחלה התלושה עד יללנית מנעה ממני להתחבר אל אותו שאול, שבמשחק מילים מעורר תהיות, זמנו שאול כמובן.
בשלב מאוחר יותר, אותו משחק מילים, יתגלה כאלמנט הספרותי העיקרי שראוי להתפאר בו כאן.

למה ככה?
כי 'זמן שאול' מביא אל הבמה סופר קפוץ ישבן, מַשְמִים ומתנשא (והשתיים האחרונות הן רק קצה רשימת המילים בהן יכולתי לתאר אותו לו נדרשתי. כולן משום מה, מתחילות באות מ').
דמות עלובה למחצה, שצופה איך הערכת ההגמוניה הספרותית כלפיה, הולכת ומתפוגגת ככל שעובר הזמן.
בדרך לא דרך, תוך מצוקה אישית/נפשית/מיותרת, פוגש אותו סופר בצעירה חצי-משכילה, שבאמצעותה הוא מנסה לחזור אל קדמת הבמה. מתוך היחסים המשונים שנרקמים ביניהם, הוא מחדד את נבכי נפשו הספרותית המתנשאת ומנסה להחזיר לעצמו את אותה הערכה שאבדה, דרך סמים, סיבוכי נפש ורעיונות מקוריים של אחרים.
סבתא שלי, בשלב הזה, בוודאי היתה אומרת "נו שויין".

מי שאול? מה שאול?
כחלק מאותה תחושת 'תאהבו אותי' מאוסה שכבר עסקתי בה, 'זמן שאול' עמוס בביטויים מיותרים, מתנשאים וכאלה שלא תואמים את תקופתנו, בה מתרחש הסיפור.
אבל הבעיתיים במיוחד, לטעמי, הם הביטויים העוסקים בשפה 'מלוכלכת' לצורכי זעזוע בלבד.
כי כשהשפה מקדמת את הסיפור, אני יותר ממוכנה לקבל אותה גסה, מכוערת ונוטפת זימה. אבל במקומות בהם השימוש בביטויי גוף ירודים מגיע רק על מנת לעורר אותי מקריאה מונוטונית/סתמית, אני מוותרת על החוויה בשמחה.
בהתאם, הייתי נמנעת כאן ממשפטים כמו

"ג'רמי לקחת אותו לאכול בתוך כּוּס",

"אתה שופך את הזרע שלך בתוך הנרתיק שלי...",

"אדפוק את הסינית המפגרת שלך בתחת... והיא תבקש עוד",

כמו גם משימוש במילים מסעירות שלא לצורך, כ"זין", "זיון" וכו' (את שאר הטיות השורש המכובד, אשאיר אתכם להשלים לבד).

העובדה שהדמות הראשית היא סופר נפוח, לא מחזיקה מים כשמשתמשים במילות זימה, גם אם נשתמש לצדן מילים שלא נוקה מהן האבק מאז ימי בן-יהודה.
כי אם נשים לרגע בצד את התקפי הזימה, ממש כמו קווי אופייה של הדמות הראשית, כך, גם הכתיבה כאן לוקה באיכויות קפוצות משהו ומשתמשת במילים כ"כִּילַי", "צַיְקָנִים" (שתיהן במקרה בעלות אותה משמעות, באבחנה בין יחיד לרבים בהתאמה), "כִימֶרָה", "בִּיכֵּר", "פַּכִים" ועוד.

"מעולם לא הבין את האמריקנים הצַיְקָנִים",

"בִּיכֵּר להיות זהיר",

"גם ארבעת אלפים חמש-מאות הן יותר מדי בשביל המכשיר הכִּילַי".

אז צַיְקָן הוא קמצן וכך גם "כִּילַי".
"כִימֶרָה" הוא יצור בן כלאיים מיתולוגי.
כשמשתשמים ב"בִּיכֵּר", מתכוונים ל'הֶעְֶדיף'
והמילה "פַּכִים" מתיחסת לכלי קיבול קטנים לנוזלים (לרוב לשמן, אם נרצה לדייק).

בסופו של דבר, מביך אך מדויק לכתוב ש'זמן שאול' מספק שילוב סגנונות לא החלטי עד בלתי מתקבל על הדעת, שיוצרים יחד את אבני החצץ הטקסטואליות שצורמות לקריאה ומקשות על הנאה מהדרך.

מגיע לי? לא מגיע לי?
ככלל, מעבר לבחירה הלא ברורה בכמה סגנונות במקביל, 'זמן שאול' השאיר אותי תוהה בנוגע לכמה משפטים מיותרים שהגיעו על מנת לטפח אווירה יאפית עד הזויה, שלא לצורך ספרותי.

"כן הסיפורים החדשים שכתב היו גלגל ההצלה שלו, ואם אתרע מזלך לשוב לספינה טובעת, שווה לוודא שהגלגל שלך מנופח כמו שצריך."

אם נשים בצד את המטאפורה הלא מדויקת, נגלה שחמורים בהרבה כאן, הם השימוש בגוף שלישי יחיד בתחילת משפט והגלישה הקלילה אל גוף שני, בהמשכו, בנסיון לייצר תחושת חוקיות כל שהיא.
אגב, המילה 'חשב', לו הייתה נכתבת בסוף אותו משפט אומלל, הייתה משפרת ואפילו מטפלת בנושא כָּלִיל.
על זה נישאל כהרגלנו 'הכתובת הייתה על הקיר והעורך איפה?'.

היו גם משפטים בסגנון "אולי הסיפורים החדשים הם חרא. זבל. מזון תינוקות שלא ראוי למאכל אדם.", שמטרתו לזעזע את הקורא מושגת בקלות ו -"למה הכל דביק בדירה הזו? כאילו חייזר התגורר שם לפניו והחזיק את הקומקום עם הלשון", שהנו משפט מוזר עד הזוי שמטרתו לא ברורה לי גם ברגע זה.

אחד המשפטים האהובים עלי כאן , עליו אני מתאמצת שלא להגיב הוא,

"החלון, כמו אחיו הגדול בסלון, היה ענייני ועירום כגבר בבדיקת רופא."

באופן עקרוני, כבר בעמודים הראשונים חוויית 'זמן שאול' גרמה לי להתגעגע לדמותו של עורך לשון וספרות. כזה שידייק את המסרים וימנע צרימות שלא מאפשרות את החיבור המיוחל לדמויות בהן עסקינן.

דברים פשוטים אני מבקשת. כזו אני, גברת שמסתפקת במועט.

אור אחד, לא גדול
אם אפשר למצוא נקודת אור ב'זמן שאול', זו כנראה הביקורת שהוא מציג על העולם הספרותי המסואב שנשלט בידי דעת סופרים מצקצקים, מתנשאים רודפי כבוד והוצאות הספרים שבוחנות יצירה בעיניים כלכליות גרידא.
וכשדמות הסופר המוכר-המכובד, נעה בין הרצאות מלומדות רבות כבוד, התנשאות כלפי הקוראים ואיסוף שקל לשקל כראשון העניים, הבקורת שמגישה כאן רוזנבלום נשמעת חזק וברור.

"לזה אנחנו קוראים ספרות: הרבה אנשים (טוב, אולי לא כל כך הרבה), שגונבים במשך דורות זה מזה, כותבים שוב ושוב אותו קומץ סיפורים ומשתמשים במספר צנוע של פעולות ודימויים."

בסופו של יום ניסיתי לבחון האם זמני (השאול מטבעו) אינו יקר מדי, מלהתבזבז על החוויה שמספק 'זמן שאול'.
את העומק הגדול שציפיתי למצוא כאן (ואת הסיפור), לא מצאתי ובמקומו גיליתי טקסט שטוח, נפוח, מתנשא ומעייף לטעמי.
נפרדנו.
ידידות לא נכחה במקום.

לסקירות נוספות https://misskipod.blogspot.com/

לאחר סיום קריאת, ספר שאני מתפעם ממנו רבות, אני מעונין לקרוא ספר שהציפיות שלי ממנו לא יהיו גבוהות. אני מחליף ספרים בספריה, שואל שלושה או חמישה ספרים וקורא אותם אחד לאחר השני ולא במקביל. אני יוצא להשאלה בספריה כאשר אני מוכן אם רשימת ספרים שאני מעוניין לקרוא. הספר הנוכחי היה לי בבית וייעדתי את הקריאה בו בדיוק למקרה כזה שארצה מעט לפוג מהספרות היפה.

נהנתי מאוד לקרוא את הספר "זמן שאול".

הסיפור בספר הינו על סופר והתמודדותו עם אתגר התהילה שנחל בעבר, רצונו ופועלו לשמר אותה בהווה. הספר אינו קצר ומתמקד בדמות הראשית, אין עלילות משנה ושאר הדמויות מוצגות מתוך הקשר לדמות הראשית, כלומר הסיפור אינו מתפזר, כתוב טוב, ועל אף אורכו כל כ"שני עמודים" העלילה מתקדמת אף כדי יצירת מתח לצפוי.
הספר יצא לאור השנה, אולם זמן הסיפור מתמקד בתקופה של מספר חודשים מיום אסון התאומים בניו יורק בספטמבר 2001 בנוסף מוזכר הפיגוע במלון בנתניה בליל הסדר. תחנות זמן אלה אינם משפיעים על תוכן הסיפור, אולי אני מפספס את כוונת הסופרת לתחום את הסיפור בתקופה זאת. לי הזכיר הספר את הספר זוכה פרס ספיר "הבית אשר נחרב" של ראובן נמדר, שעלילתו דנה גם בדמות של מרצה/סופר והתמודדותו עם בגרותו, הבית אשר נחרב מסתיים ביום אסון התאומים. אני נהנתי יותר מקריאת "זמן שאול".
שם הספר נבחר באופן מצוין ומייצג את תוכן הספר נאמנה כמו כן התמונה שנבחרה לכריכת הספר. כל הכבוד לסופרת ולכל אלה שעזרו ביציאת יצירתה לאור.
קראו ותהנו.

ספר מרתק על שאול סמל, סופר מזדקן,הנמצא בדעיכה ויובש יצירתי, המאבד אט אט את הנכסים כמו מוניטין, משרה מבטיחה וקלקול מערכות יחסים עם הסביבה החיצונית ועד למעגל הפנימי, המשפחה.
אלונה כותבת סיפור שיש בו ניצוץ של חדשנות, יצירתיות ובוסריות של כותבת מתחילה. וכאן מתחיל סחרור של רמייה, ניצול וציפיות שווא.
לא במקרה שם הספר הוא זמן שאול שניתן לפירוש כמרווח זמן לשיפור מצבו של גיבורנו, או שאול במובן שנלקח בהשאלה. כל השאלה כזאת אינה בחינם כי היא נלקחת ממישהו או מישהי ויש להחזירה.
הסופרת, עמליה רוזנבלום, מיטיבה לתאר את הניואנסים של החברה ה"שבעה" ,(איני רואה בה חברה "גבוהה"), שבה האירוניה והציניות הם כלים לבדיקה והגדרה של המיקום היחסי בתוכה, ובוודאי כלפי השכבות מלמטה.
בניו יורק מפטרים מרצה על ידי הזמנתו לארוחה במסעדת יוקרה שבסיומה מצטערים על זה שיריב שלו תופס את מקומו, לאחר מכן הוא מוזמן להתכנסות שבה כול הנוכחים יודעים שהוא עוזב.
בישראל מזכים אותו בפרס וכיבוד ניחומים.
ירמה אשתו הפרודה,מציגה את ההתנשאות והביזריות במיטבה, "מחסלת עודפים חברתיים" בציניות אופיינית. אלונה, הכותבת של הסיפור, נושאת תיק שאינו ב"תקן" החברתי.
היא זוכה להערה "היא נראית כמו שליח שמחזיק צידנית עם איברים לתרומה", על זה מוסיף גיבורנו .." ולא זוכר לאן הוא צריך להגיע".
הספר מזכיר רפטינג, שיט בנהר סוער, מלא תפניות בכל המישורים . ביחסי שאול - אלונה, שאול וילדיו, וכמובן עם פרודתו ירמה.
הכותבת לא מחמיצה הזדמנות להגחיך את הנשים שרצות ל "התחטב" עם בגדים שאסור להסיר אותם כל זמן הטיפול וקרמים שיוצרים כוויות ופצעים מכאיבים כחלק מהניסיון להיות יפים ובעיקר צעירים יותר.
ציפיתי לסיום לא קיטשי, ממש כמו הספר שגיבורנו כותב/גונב, שאם מתעלמים ממנו, הספר ראוי לקריאה.

כתוב היטב. לכל אורך הספר שומר על עניין. שנון, אינטליגנטי, ציני וגם משעשע לעיתים. הוויה ישראלית, לפחות זווית מסוימת של הישראליות. הצצה אל חיי משפחה ואל אינטריגות המשקפות את זירת הספרות אך גם קריירות בכלל ויחסי האנוש (שלא לומר הגועל נפש) הנלווים אליהן.
לא כובש את הלב בעיניי. לא התגעגעתי אל הספר כשלא קראתי בו, אבל בגלל כל הדברים הטובים שאמרתי בהתחלה – ממליצה עליו בשלושת-רבעי לב.

מהספרים הטובים שקראתי בשנים האחרונות. הדמויות יישארו אתי עוד זמן רב. מהספרים שגורמים לך לרצות להיות חבר של הסופר(ת). הספר ממלא אותך אי-שקט מהעמוד הראשון. אי השקט הזה נפתר רק בעמודים האחרונים. בצורה שהיא מצד אחד מפתיעה אבל כמו סופים טובים, היא בדיעבד גם מתבשקת. וצחקתי בקול.

אפתח במלים של חברה שהמליצה לי על הספר ״יש את הרגע שאת מגיעה לסוף הספר, ואת מבינה שלצערך עוד מעט זה נגמר ותצטרכי להיפרד מעולם ומלואו שלקח אותך והיית שקועה בו ואת לא רוצה להיפרד. זה קורה עם מעט ספרים, זה קורה יותר עם סדרות וסרטים, אבל זה קרה לי עם הספר הזה, המפגש איתם לקח אותי לעולם שלהם והם נשארים איתי כחלק ממני, הכל היה מטורף אבל גם נורמלי כמו בעולם שלי בדיוק וזה החזיר לי את עצמי אחרת כמו אחרי טריפ טוב.״
לא היתה לי ברירה אלא לקרוא את הספר ואני מאושרת שעשיתי זאת. אני לא אוהבת את המושג ״בינג׳י״ מכל כך הרבה סיבות, אבל אשתמש בו משום שלדעתי הוא רלבנטי להבנת כוח המשיכה העצום של הספר הזה. הספר פועל בכמה מישורים והכל מכוון בוירטואוזיות. מצד אחד יש לו מבנה של רכבת הרים מתוכננת היטב ומצד שני יש בו שימוש בשפה שאפשרי רק בספרות. הקונפליקטים מתעצמים כל הזמן בלי שאתה כקורא רואה את התפרים. הסיפור מתחיל באופן קליל כביכול, מאד אירוני ומשעשע, וכל פרק נגמר כששאול פותח עוד דלת בגיהנום שלו. בהתחלה זה מצחיק אבל פתאום זה נעשה טראגי. השילוב של ספר מבדר ועמוק הוא נדיר. אבל זה מה שהמחברת יצרה. המתח העיקרי הוא בין הרצון לקרוא אותו כל הלילה לבין הרצון שהספר יישאר איתך יותר זמן.