“****


יא הומו! איפה היית? עד שבאת, פינקתי את עצמי בארוחה הזוייה שחבל על הזמן, משהו סוף הדרך - ולא ממקום של אגו אני אומר את זה.


השפה שלנו היא דבר דינמי - נושם, מתקדם, נסוג, מתפשט, מצטמצם. חי. כמו כל שפה היא מלאה בביטויים שנגזרים מהשפעות שונות, גיאוגרפיות, כלכליות, אתניות, תרבותיות וכדומה. חלק גדול מהביטויים כבר כל כך שגור בשפה, עד שאנחנו כבר לא טורחים לעצור רגע ולחשוב מה המשמעות האמיתית של הביטוי הזה, מאיפה הוא בא ומה זה אומר עלינו אם אנחנו משתמשים בו.
צבי טריגר ועמליה רוזנבלום חברו יחד כדי לנסות ולכתוב את המילון החסר לעברית העכשווית. שלא כמו רוביק רוזנטל ודומיו שחוקרים את מקור המילה ואת המשמעות שלה, טריגר ורוזנבלום נהנים לנבור לפחות שכבה אחת לעומק, ולהוציא ממסתריו את הרעיון הגולמי העמוק יותר הגלום מאחורי השימוש בביטוי. לא מה זה "פוזמק" (גרב) ומה זה "חבל על הזמן" (אחלה), אלא יותר למה אנחנו משתמשים בביטויים כמו "האלפיון העליון", "הזוי", "מארז", וגם "הומוסקסואל מוצהר", "עבודה ערבית" ו"לגזור קופון". המילים שכמעט כולנו משתמשים בהן ביום-יום כלאחר יד וללא מחשבה שניה, מספרות עלינו משהו, כחברה וכאינדיווידואלים.
חלק מהערכים המופיעים בספר בהחלט מעוררי מחשבה ומעניין מאוד לקרוא מה היה לצמד המחברים לומר עליהן, תוך כדי בחינה, לדוגמה, את התפשטות שכיחות השימוש בהן תוך עשור - כמו למשל המילה אג'נדה שנולדה במשמעותה הנוכחית לפני בערך 15 שנה. מה המשמעות של "אירוע"? מתי אירוע הוא חיובי ומתי הוא שלילי? למה זה מעצבן כשמלצרית באה לשולחן כדי לשאול אם הכול בסדר, ומה עומד מאחורי השאלה הזאת? איך אנחנו מכבסים מילים כדי שיכנסו לגבולות המוסריים שלנו ("וידוא הריגה", "רצח בלי סיבה", "סל הבריאות") ואיך החברה המיליטריסטית, היהודית והאשכנזית שלנו חודרת למרחב הלשוני שלנו ("גבר גבר", "בני מיעוטים", "לעבוד מול" ואפילו "צה"ל").
מילה לסיכום, למי שהוא מניאק של מילים ושפה, כמוני למשל, יהיה מעניין מאוד לקרוא את הספר הזה ששימש לי, אגב, כספר "בית שימוש" ואירח לי לחברה בשירותים (טוב, זה לא התנ"ך) במשך שלושה חודשים בערך. עם זאת, במקומות רבים בספר הרגשתי שה"אג'נדה" השמאלנית הברורה של המחברים השפיעה באופן משמעותי מדי הן על בחירת הערכים והן על הפרשנות שלהם. מילים אחרות, מכובסות לא פחות ("אפארטהייד", "טיהור אתני", "כיבוש") קיימות במרחב הלשוני והיה נחמד אם המחברים היו מוצאים בעצמם את היושר האינטלקטואלי כדי לפורר גם אותן אל מול המציאות.


****”

“ספר סוציו-בלשני מצוין המתאר את תהליכים השינוי בעברית הישראלית. עמליה רוזנבלום וצבי טריגר שחיו בחו"ל

חזרו לארץ והבחינו בביטויים ומטבעות לשון חדשות שצצו בכל פינה, מילים מכובסות, פוליטיקי קורט המתאר יותר מכל את השינויים אשר התחוללו בשפה העברית בשני העשורים האחרונים. ספר חובה לחובבי הסוציו-לינגוויסטיקה, וחובבי סוציולוגיה, המבקשים לגלות נדבכים נוספים מהעולם המופלא של חקר התרבות מזווית הראיה של השפה. הספר כתוב בצורה נוחה מאד לקריאה הן מהאספקט הטכני של העיצוב הקריא וכן התוכן המרתק, המחדש, מלא האנקדוטות והסיפורים הקצרים. יש לציין כי לא מדובר בספר המבכה את תהליך הדלדלותה של השפה אלא תיאור אוביקטיבי ומדויק של תהליכי השינוי שהיא עוברת.
במשך שנים .”

“עוד ספר שקראתי לפני שנים ויש לי במדפים, אולי הגיע הזמן שאני יעשה סדר בארונות המדפים ואשים את כולם יחד אחד ליד השני, בשביל זה צריך קירות שלמים ולהוציא כמה מהם מהארגזים. בכל מקרה ספר מופת על השפה העברית ואני ממליץ בחום לכולללם
10 בציון יואב”

“מצטער לאכזב, אבל ספר איום ונורא. הפאראנויה העצומה של המחברים, ובעיקר טריגר, לגבי כל מילה בשפה, מורגשת מאוד. הערך "האם תסכימי להצטלם בעירום" (עמ' 61) משקף יותר מכל את התזה של הספר הזה- נמצאת בו דעה לא בלשנית לחלוטין על תצלומי עירום, וכך גם כל הספר הזה- לא ניתוח בלשני, ניתוח פוליטי.
אתם באמת מאמינים שקוראים לחטיף השוקולד "מקופלת" כי גברים לא יכולים להתקפל? או ש"האיום הדמוגרפי" הוא ביטוי שמשרת את האינטרס של גברים ערבים ישראלים מכיוון שהוא שם את מיניותה של האישה תחת זכוכית מגדלת? כל השפה העברית, על פי הספר, היא תוצאה אכזרית של החברה הפטריאכלית, וכך גם ביקורת הספרים הזאת.”