לא משנה כמה ספרים ממתינים על המדפים שאקרא אותם אני תמיד נמצא בחיפוש אחר הספר הבא שיגרה אותי ויהיה זה שכשאחזור איתו הביתה אתחיל מיד לקרוא אותו. מה שגירה אותי בספר הזה הוא העניין שאני אוהב לקרוא ספרים שמביאים קטעי חיים, אני צמא תמיד להכיר חיים אחרים שחולפים לידי בזמן שאני חי את חיי אבל לא חסר רגישות כלפיהם.

בא לי לומר לכם שאם אתם נמנעים מביקורים בבתי-אבות בגלל קיטורים של הגיל השלישי תוותרו על הק

בלי שום סדר, בלי שום בהירות, בלי שום שמות, לא של אנשים ולא של מקומות, נכתב מונולוג בן 150 עמודים מפיה של אשה מבוגרת, ניצולת שואה, בו היא מספרת על חייה ועל חיי משפחתה.

זה אחד הספרים הכי מבולבלים והכי אסוציאטיביים שקראתי. הוא גם עורר בי הרבה מאד תגובות מכל מיני סוגים. אני מקווה שאצליח להעביר חלק מהן באופן קוהרנטי יותר מזה שיש בספר.

<mark>אסתר אורנר</mark> כתבה את המונולוג של אמא שלה. סיפור החיים, המופיע