"סוף, והמשך" – סופם של חיים והמשך השיחה, המצאה של שיחה, שיחת-תודעה של בת לא צעירה עם אמה המתה, שיחה בדויה שנדמית מציאותית לגמרי. ספרה המרגש של אסתר אורנר מגולל בפנינו ריטואל אבל פרטי, חילוני, הכרוך בעבותות במסורת, אשר הופך אט אט שייך גם לנו.
"גיטלה, שנת האבל השנייה הזאת נראית לי כנצח. אולי מפני שאני כותבת לך או מדברת איתך. האם אין זו דרך לרופף את אחיזתך? להתנתק ממך? כמעט כתבתי להתנתק ממני. או אולי דרך להמשיך את קיומך".
אסתר אורנר (1937) מגוללת בספר זה את מערכת היחסים המפורקת, הקרובה-רחוקה בין אם לבת, על רקע עברן כניצולות שואה – האם הייתה במחנה ריכוז ואילו הבת הוחבאה בכפר. קורות האב, אשר כפי הנראה מת בצעדת מוות, אינם ידועים. כשנה לאחר מות האם בשנת 1998 מחליטה הבת לכתוב מעין מכתב לאמה במשך כל שנת האבל השנייה.
"סוף, והמשך" הוא ספרה השלישי של אסתר אורנר המתורגם לעברית, מתוך שמונה ספרים שכתבה עד כה ופורסמו בצרפתית. קדמו לו "אוטוביוגרפיה של שום אדם" (הספריה החדשה, 2003) ו"פיסות קטנות של פרוזה יומיומית" (נהר, 2011).
הספרות של אסתר אורנר, שבמובנים מסוימים נכתבת חצייה בישראל וחצייה באירופה – מרחיבה ומעשירה את טווח הנשימה של המרחב העברי. אורנר, המתגוררת בתל אביב וכותבת בשפת הולדתה, מתמודדת באופנים מרתקים עם מלאכת הסיפר ומקרבת מסורות כתיבה צרפתיות אל הספרות הישראלית. תנועתה של אורנר בין כתיבה אוטוביוגרפית לבין כתיבה משחקית היא איבר חיוני ביופיו ובחוכמתו לספרותינו.
תרגומה של אירית עקרבי מיטיב להעביר לעברית את פשטותו של הטקסט אשר הולכת ומתגלה במורכבותה. לספר מצורפת אחרית דבר מאת הסופרת ועורכת סדרת "ושתי", עדי שורק.