אישה יושבת בבית קפה או על חוף הים ומקשיבה לאנשים סביבה. נקודת המבט נעה משיחה לשיחה, אך זוהי תמיד אותה דמות שמאזינה ומביטה: בגיל שאינו צעיר עוד, ביופי שאינו נראה מייד לעין. וברגע מסוים מתגלה יופי אחר. הזִקנה נוכחת, גם הילדוּת, וביניהן משתרגים המוות והאהבה הנכזבת.
אלה סיפורים זעירים המנכיחים חיי יום־יום ושיחות סרק, רגעים פשוטים ושכיחים. הדמויות חסרות שם ומקום, כמעט סתמיות, ובכך נפתחות אל כל מקום ואל כל קורא. מתוכן נחשפות פנינים קטנות. הכול נראה דרך נקודת מבט אחת: מאזינה, מצותתת, רואה; ומתוך ההקשבה נוצר מרחב למבט אחר.