בלי שום סדר, בלי שום בהירות, בלי שום שמות, לא של אנשים ולא של מקומות, נכתב מונולוג בן 150 עמודים מפיה של אשה מבוגרת, ניצולת שואה, בו היא מספרת על חייה ועל חיי משפחתה.
זה אחד הספרים הכי מבולבלים והכי אסוציאטיביים שקראתי. הוא גם עורר בי הרבה מאד תגובות מכל מיני סוגים. אני מקווה שאצליח להעביר חלק מהן באופן קוהרנטי יותר מזה שיש בספר.
אסתר אורנר כתבה את המונולוג של אמא שלה. סיפור החיים, המופיע גם על גבי הכריכה, מבוסס על הביוגרפיה האישית שלהן. אורנר נולדה בגרמניה להורים יוצאי פולין, נמסרה למשפחה בלגית כשהיתה בת חמש וחיה איתם בזמן המלחמה. לאחר המלחמה ולאחר שפגשה שוב את אמה שחזרה מהמחנות עלתה לארץ בגפה. האם הצטרפה אליה בשלב מאוחר יותר אך חזרה לאירופה לאחר שלא הצליחה להתאקלם בארץ.
המונולוג מובא בלשון דיבור, כאילו ישבה ותימללה את כל מה שאמא שלה אמרה או היתה אומרת. מצד אחד יש בו שטף שהוא כנראה אותנטי, עם הרבה מאד חזרות, קפיצות והיעדר רצף הגיוני, ויחד עם זה כל הזמן הרגשתי שחסר בו משהו. חסר היה לי מה שהיא לא אומרת. אם הוא היה מובא בגוף שני הייתי מסתדרת עם זה ביתר קלות, אבל כשזה נעשה בגוף ראשון יש איזו ציפיה שייחשפו גם רגשות או מחשבות שקשה להגיד, איזה ביטוי עמוק יותר של הקשיים, של המוטיבציות, נסיון לגעת בשורש.
גם עם ההחלטה לא להזכיר שמות ומקומות התקשיתי. "הארץ המתה", "ארץ שנמצאת קצת יותר דרומה", "עיר הנהר", הרבה הרבה כאלה, וזה לא שאי אפשר להבין, בעיקר אחרי שקוראים את הכריכה האחורית, אבל לא הבנתי את מה זה משרת. כנראה זה נסיון להפוך את הכל ליותר אוניברסלי ופחות אישי, אבל דווקא הנימה האישית היא זאת שמאד מצאה חן בעיני ולכן, מבחינתי, זה קצת מיותר.
עוד עניין היה לי כאן. כנראה זו רק אני, אבל האופן שבו האישה כאן מוצגת בזיקנתה, תלותית מאד, לא מוצאת עניין בכלום, אחת כזאת שהבת שלה יכולה להעסיק אותה בעטיפת ספרים למשך שעות, שלא הולכת לבדה לשום מקום, נראה לי קצת סטריאוטיפי וקצת מעליב. אמא שלי, שהיא בטח בגילה פחות או יותר, השאילה לי את הספר עוד לפני שקראה אותו. אני תוהה אם גם היא תחשוב על השיחות שאנחנו מנהלות על האופן שבו אנשים זרים מתייחסים אליה. על זה שכשאני יושבת איתה במסעדה קורה שהמלצרית שואלת אותי מה היא רוצה או מסבירה לי משהו על המנה שאמא שלי הזמינה, כאילו ממנה נבצר להבין. או שטכנאי של חברת הטלויזיה שמביא שלט חדש לא טורח אפילו להסתכל עליה ופונה ישר אל הנכדה שלה כדי להסביר את הפונקציות החדשות בשלט.
ואחרי שאמרתי את כל זה והתלוננתי לא מעט, זה היה ספר טוב ומעניין. זה מונולוג של השלמה. יש בו גם מרירות וגם כאב אבל בעיקר בעיקר השלמה ודוקא הנימה הזו, המפוייסת, יש בה משהו מאד אנושי ומקרב ונוגע.


















