• חברים
  • ביקורות
  • דירוגים
  • פורומים
  • רשימות
  • נושאים
  • מחפשים בנרות
  • ספרים חדשים
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
סימניה - סופרים ספרים וחברים • © 2006-2026
אודות•חנויות ספרים•ספריות•עזרה•תנאי שימוש•פרטיות
תוכן פרסומי רלוונטי
סימניה
•
•
•
•
אוטוביוגרפיה של שום אדם

אוטוביוגרפיה של שום אדם

מאת אסתר אורנר

הביקורת של סוריקטה

תמונה של סוריקטה
דירוג
דירוג
דירוג
דירוג
דירוג
4.0
אוטוביוגרפיה של שום אדם

אוטוביוגרפיה של שום אדם

מאת אסתר אורנר

הביקורת של סוריקטה

דירוגדירוגדירוגדירוגדירוג
4.0
תמונה של סוריקטה
הוצאה לאור:הקיבוץ המאוחד
שנת הוצאה:2003
קטגוריה:ספרות מקורית
הקודמת
אהוד בן פורת
לפני 13 שנים

“לא משנה כמה ספרים ממתינים על המדפים שאקרא אותם אני תמיד נמצא בחיפוש אחר הספר הבא שיגרה אותי ויהיה זה”

2/2
ביקורות על אוטוביוגרפיה של שום אדם
הבאה
אין ביקורת הבאה

הביקורת

הביקורת נכתבה לפני 12 שנים•3 דקות קריאה

בלי שום סדר, בלי שום בהירות, בלי שום שמות, לא של אנשים ולא של מקומות, נכתב מונולוג בן 150 עמודים מפיה של אשה מבוגרת, ניצולת שואה, בו היא מספרת על חייה ועל חיי משפחתה.

זה אחד הספרים הכי מבולבלים והכי אסוציאטיביים שקראתי. הוא גם עורר בי הרבה מאד תגובות מכל מיני סוגים. אני מקווה שאצליח להעביר חלק מהן באופן קוהרנטי יותר מזה שיש בספר.

אסתר אורנר כתבה את המונולוג של אמא שלה. סיפור החיים, המופיע גם על גבי הכריכה, מבוסס על הביוגרפיה האישית שלהן. אורנר נולדה בגרמניה להורים יוצאי פולין, נמסרה למשפחה בלגית כשהיתה בת חמש וחיה איתם בזמן המלחמה. לאחר המלחמה ולאחר שפגשה שוב את אמה שחזרה מהמחנות עלתה לארץ בגפה. האם הצטרפה אליה בשלב מאוחר יותר אך חזרה לאירופה לאחר שלא הצליחה להתאקלם בארץ.

המונולוג מובא בלשון דיבור, כאילו ישבה ותימללה את כל מה שאמא שלה אמרה או היתה אומרת. מצד אחד יש בו שטף שהוא כנראה אותנטי, עם הרבה מאד חזרות, קפיצות והיעדר רצף הגיוני, ויחד עם זה כל הזמן הרגשתי שחסר בו משהו. חסר היה לי מה שהיא לא אומרת. אם הוא היה מובא בגוף שני הייתי מסתדרת עם זה ביתר קלות, אבל כשזה נעשה בגוף ראשון יש איזו ציפיה שייחשפו גם רגשות או מחשבות שקשה להגיד, איזה ביטוי עמוק יותר של הקשיים, של המוטיבציות, נסיון לגעת בשורש.

גם עם ההחלטה לא להזכיר שמות ומקומות התקשיתי. "הארץ המתה", "ארץ שנמצאת קצת יותר דרומה", "עיר הנהר", הרבה הרבה כאלה, וזה לא שאי אפשר להבין, בעיקר אחרי שקוראים את הכריכה האחורית, אבל לא הבנתי את מה זה משרת. כנראה זה נסיון להפוך את הכל ליותר אוניברסלי ופחות אישי, אבל דווקא הנימה האישית היא זאת שמאד מצאה חן בעיני ולכן, מבחינתי, זה קצת מיותר.

עוד עניין היה לי כאן. כנראה זו רק אני, אבל האופן שבו האישה כאן מוצגת בזיקנתה, תלותית מאד, לא מוצאת עניין בכלום, אחת כזאת שהבת שלה יכולה להעסיק אותה בעטיפת ספרים למשך שעות, שלא הולכת לבדה לשום מקום, נראה לי קצת סטריאוטיפי וקצת מעליב. אמא שלי, שהיא בטח בגילה פחות או יותר, השאילה לי את הספר עוד לפני שקראה אותו. אני תוהה אם גם היא תחשוב על השיחות שאנחנו מנהלות על האופן שבו אנשים זרים מתייחסים אליה. על זה שכשאני יושבת איתה במסעדה קורה שהמלצרית שואלת אותי מה היא רוצה או מסבירה לי משהו על המנה שאמא שלי הזמינה, כאילו ממנה נבצר להבין. או שטכנאי של חברת הטלויזיה שמביא שלט חדש לא טורח אפילו להסתכל עליה ופונה ישר אל הנכדה שלה כדי להסביר את הפונקציות החדשות בשלט.

ואחרי שאמרתי את כל זה והתלוננתי לא מעט, זה היה ספר טוב ומעניין. זה מונולוג של השלמה. יש בו גם מרירות וגם כאב אבל בעיקר בעיקר השלמה ודוקא הנימה הזו, המפוייסת, יש בה משהו מאד אנושי ומקרב ונוגע.

מי אהב את הביקורת

אהבת?
תמונה של יוסף
יוסף
תמונה של עולם
עולם
תמונה של חמדת
חמדת
תמונה של בן אסתר
בן אסתר
תמונה של חני
חני
תמונה של רץ
רץ
תמונה של דן סתיו
דן סתיו
תמונה של ג'יהאן
ג'יהאן
12קוראים|גיל ממוצע62|58%נשים

על המבקרת

תמונה של סוריקטה

סוריקטה

ותיקה
חברה מזה 13 שנים
291 ביקורות•29 נבחרות•7,181 לייקים
ז'אנרים מועדפים:
ספרות מתורגמת•מתח ריגול והרפתקאות•מדע בדיוני ופנטזיה
תמונה של סוריקטה
סוריקטה
ותיקה
חברה באתר מזה 13 שנים
ביקורות291
ביקורות נבחרות29
לייקים שקיבלה7,181
דירוג ממוצע4.1 ⭐
ז'אנרים מועדפים
ספרות מתורגמת221מתח ריגול והרפתקאות14מדע בדיוני ופנטזיה13

דיון על הביקורת

14 תגובות
סוריקטה
סוריקטה•לפני 12 שנים

חני, תודה רבה.

חני
חני •לפני 12 שנים

היי ביקורת יפה ! והרגישות לאמא וולסטריאוטיפים על אנשים מבוגרים היא נכונה וכנה.

יש המוני אנשים מבוגרים שצריכים הכוונה זה הכל. התלותיות והחוסר אונים שלהם נובעים מהחינוך שגדלו. לכן חשוב שנחנך לעצמאות כהורים. לפעמים נראה לי שלקריאה אוטוביוגרפית צריך זן מסויים של קוראים שלצערי לי אין.כתבת יפה על פיוס והשלמה.
סוריקטה
סוריקטה•לפני 12 שנים

רץ, תודה. דייקת מאד בתיאור הקטגוריה.

לגבי המשאבים, בספר הזה אני לא בטוחה. גם כי הוא כתוב בשטף שפשוט גורם לך להמשיך לקרוא וגם כי היא לא מדברת בכלל על מה שקרה "שם". יש רק אנשים שחזרו מ"שם" ויש את מה שהיה לפני "שם". היא מדברת על היחסים שלה עם אנשים, בעיקר עם הבת שלה. הוא קצת כמו תמונה הספר הזה. אתה רואה את מה שמצולם עכשיו ואתה יכול לנסות להבין בעצמך, מתוך הסיטואציה שאתה רואה, את מה שהיה לפני כן.
סוריקטה
סוריקטה•לפני 12 שנים

דן סתיו, אני חושבת שאני בעיקר מנסה להבין את הדמויות

מתוך מה שהן מתארות. לפעמים, וברור שזה בגללי, אני מתקשה.
דן סתיו
דן סתיו•לפני 12 שנים
סוריקטה, התרשמתי, אפשר שבטעות, שהדברים אשר כתבת מבטאים הן את ההתרשמויות שלך והן את הדברים המופיעים בספר. מניח שמשהו בסיפור עצמו עורר את ההתרשמויות האישיות שלך בעניין הזקנה (כמו הדוגמאות האישיות מהמסעדה ועם שלט הטלויזיה). הרי את כותבת בביקורת שלך ש"האישה כאן מוצגת בזקנותה, תלותית מאד, לא מוצאת עניין בכלום...." וכו'. אכן אפשר להבין גישה זו לחיים נוכח מה שבני הדור הזה חוו על בשרם, ונכון - יש בזה אמירה. אני סבור כי אחת מחוויות הקריאה עבורי היא "לשפוט" את גיבורי הספר שאני קורא, כאשר מדובר בעלילה בדיונית. אני נרתע מכך כאשר מדובר בדמויות אמיתיות, כמו בספר אליו את מתייחסת. זו אחת מהסיבות שאינני חובב ביוגרפיות, אוטוביוגרפיות או סיפורים המביאים דברים בשם אומרם.
רץ
רץ•לפני 12 שנים

סקירה מאוד מעניננת - לקטגוריית ספרי תיעוד של אנשים שהיו במקומות שאישותם התפרקה, או הייתה על סף פירוק

ועל כן ההתייחסות צריך שתהייה בהתאם לכך, זה גם מחייב הרבה משאבים מצד הקורא.
סוריקטה
סוריקטה•לפני 12 שנים

דן סתיו, קודם כל תודה.

ההתייחסות לזקנים היא לא משהו שמופיע בספר. זה ממש רק אצלי. בכלל, מה שאני מנסה לעשות כאן זה לבטא את המחשבות שלי בעקבות או תוך כדי הספר. אני לא חושבת שאלה באמת פגמים, הדברים שמפריעים לי. למשל, העובדה שהאישה הזאת לא מחפשת משמעות לחייה או למה שעבר עליה, זה לא פגם. זה הטריד אותי אבל יש בזה אמירה. בסך הכל אני חושבת שהספר הוא טוב דווקא מפני שהוא לא הותיר אותי אדישה.
דן סתיו
דן סתיו•לפני 12 שנים
ביקורת טובה מאד ומעניינת. מחד, היא מאד מושכת לקרוא את הסיפור. מאידך, הדברים שכתבת, סוריקטה, על הפגמים בסיפור ועוד יותר מכך ההתיחסות האנושית הכאובה לדרך בו מתייחסים לאנשים זקנים (הדוגמאות במסעדה ועם שלט הטלויזיה) די מרתיעים.
סוריקטה
סוריקטה•לפני 12 שנים

yaelhar, תודה, אבל סתם צחקתי על עצמי.

אני צריכה להתחיל להפנים את השימוש בסמיילי.
yaelhar
yaelhar•לפני 12 שנים

לא, זו לא את.

אני בדרך כלל לא קוראת ספרות שואה, בדרך כלל לא קוראת ספרות ישראלית, וספרים הכתובים ב״זרם התודעה״ בדרך כלל דוחים אותי...
סוריקטה
סוריקטה•לפני 12 שנים

טופי, תודה.

ודאי שיש זקנים כמוה ואני מניחה שככה אמא שלה דיברה. אולי בגלל הנסיון לעשות את זה אוניברסלי, אולי סתם כי זה נושא שלפעמים מטריד אותי ואולי מפני שקשה לי להבין איך לאם זה לא מפריע, זה עורר אצלי עניין. אני לא יודעת אם אמא שלה היתה בחיים כשהיא כתבה את זה, אבל שאלתי את עצמי אם היתה נותנת לה לקרוא את זה.
סוריקטה
סוריקטה•לפני 12 שנים

תודה רבה, yaelhar. נראה שיש ספרים שאני עושה להם שירות דב.

טופי
טופי•לפני 12 שנים

יתכן שהתאור אינו סטראוטיפי אלא אישי. אמיתי. הן יש גם זקנים כמוה. לא כן? ביקורת מעניינת!

yaelhar
yaelhar•לפני 12 שנים

הביקורת מרתקת. אבל לא נראה לי שאקרא את הספר הזה.

14 תגובות בסך הכל

ביקורות נוספות של סוריקטה

ההבטחה

ההבטחה

דיימון גלגוט

זה זמן טוב לקרוא את גלגוט, בפרט אם אתם לא חולקים עם זולתכם רגשות לאומניים, אם נקמה לא נראית לכם תחליף סביר לאג'נדה או אם אתם עדיין מייחסים לפלסטינים תכונות אנושיות.

"רוויי צער על מה שאבד להם, בלי כל מודעות לאבדות שחוללו הם עצמם אצל זולתם". 
זה אחד המשפטים שדיימון גלגוט כותב ואיכשהו קל לי להבין על מה הוא מדבר.

זה סיפור על הבטחה שנתנה אישה לבנה לאישה שחורה בזמן האפרטהייד בדרום אפריקה, על מה שווה ההבטחה הזאת בזמן שניתנה וגם שנים אחר כך, על רקע שינויי המשטר שנדמה לי שבה במידה שהם מייצרים תקווה הם גם מחוללים ייאוש. זמן הוא מרכיב הכרחי כשמדובר בשינויים פוליטיים וחברתיים ולפעמים הם קורים מאוחר מידי.

להבדיל מספרים קודמים של גלגוט שקראתי, פה הוא לגמרי מעורב, מתלוצץ עם קוראיו בדיוק במידה שהקוראת הספציפית, זו שבדרך כלל לא מעוניינת בסופר שמתלוצץ איתה מעל הראש של הדמויות שלו, מוכנה להכיל, גם כי נדמה שכל הדיאלוג הזה מתרחש בגובה כזה שהדמויות, אם רק ירימו קצת את המבט מעל להתרחשות היומיומית, יוכלו לקחת בו חלק ולראות את המערומים, וגם כי ההומור הכמעט עולץ הזה מאפשר לשאת את הפאסימיות בלי להכביד באופן שלא ניתן יהיה לשאת אותה.

לפני שנתיים•
★★★★★
•סוריקטה
אהבתם של עלי ונינו

אהבתם של עלי ונינו

קורבאן סעיד

לא התכוונתי לקרוא את זה ממש. חשבתי לעלעל. לקחתי כי הוא היה, כי "האוריינטליסט" של טום רייס, ספר שקורבאן סעיד הוא הגיבור שלו, היה ספר מרתק בעיני וכי חשבתי שקצת מושג על איך אותו קורבאן סעיד כתב עם קצת פחות תיווך לא יזיק לי. 

זה סיפור אהבה בין נער מוסלמי שיעי לנערה ממוצא גיאורגי, נוצרית יוונית אורתודוקסית, שמתרחש בבאקו במהלך וקצת אחרי מלחמת העולם הראשונה.
 
חלק נכבד מהידע ההיסטורי שיש לי על הקווקז צברתי במהלך הקריאה של האוריינטליסט. מעבר לבושה על כך שלא היה לי כמעט מושג על מה שקרה באחד האזורים המרתקים בעולם מבחינה גיאופוליטית והצורך לסגור קצת פערים, אני חושבת שהבנה של יחסי הכוחות באיזור הזה שמשתרע בין רוסיה, טורקיה ואיראן, עוזרת להבין קצת יותר טוב גם את מה שקורה היום בעולם.

המחבר של הספר, אותו קורבאן סעיד שנקרא גם אסד ביי ולפני כן, לפני שהתאסלם, נקרא לב נוסימבאום, הוא בן של יהודי יליד גיאורגיה שהיגר מקייב לבאקו וכאייל נפט מקומי נמנה על אצולת העיר עד למלחמת העולם הראשונה, אז נמלטו האב והבן, לא כל הדרך ביחד, דרך טורקסטן ואיראן.  בסופו של דבר הגיע קורבאן סעיד לגרמניה, שם גם פרסם את הספר הזה, נדמה לי שבגרמנית, ספר שהפך לספר הלאומי של אזרבייג'ן. 

סיפור החיים שלו, מרתק לכשעצמו, חוזר בוורסיה קצת יותר רומנטית, עם לא מעט אלמנטים הירואיים שכאילו לקוחים מסיפורי עם עתיקים (וגם איזו תפיסה של התרבות המוסלמית שמזכירה קצת את צביקה יחזקאלי, רק עם אמפטיה), אבל העיקר, החיים באיזור כל כך מגוון מבחינה דתית, לאומית ותרבותית, בין מערב למזרח, בין ליברליזם לשמרנות אדוקה, תחת משטרים מתחלפים בתדירות שקשה לעקוב אחריה, רוסיה הצארית, מהפכת 1917, טורקיה, אנגליה בשם בעלות הברית ועצמאות אזרית ושוב רוסיה, בולשביקית, כל זה הוא חלק משמעותי בחיים של עלי ונינו והחברים שלהם, ואולי כיוון שחלק מאותם קונפליקטים תרבותיים קיימים עד היום, והגישה של אותו עלי, שהיא פטריוטית ומלאת גאווה דתית ולאומית אבל גם סובלנית לשונות ומאפשרת חיים בצוותא של אנשים בעלי תרבויות שלכאורה אין ביניהן הרבה מן המשותף, אפילו באותו הבית, אולי לכן הספר הזה נשאר גם מעניין וגם רלוונטי.  
  
ממליצה מאד לקרוא את האוריינטליסט. יש סיכוי לא רע שאחר כך תרצו לקרוא גם את זה.

לפני שנתיים•
★★★★★
•סוריקטה
המתמללת

המתמללת

קייט אטקינסון

הסוף מאד מפתיע ומותח. אם זה שווה את זה? אני לא בטוחה.

הפעם לא חיים ועוד חיים אלא אותם חיים רק בכמה עשורים שונים, בעיקר ב-1940, כשהגיבורה של הסיפור הזה עובדת ב-MI5 כמתמללת שיחות של אחד הסוכנים עם המקורות שלו, ועשר שנים אחר כך, כשהיא מפיקה ברדיו של ה-BBC את מה שנהוג לקרוא לו תוכניות חינוכיות לילדים.

זה קצת ספר מתח וקצת רומן ריגול וקצת רומן היסטורי ואין לי בעיה עם הערבוב הזה, גם שום בעיה עקרונית עם קפיצות בין עשורים שונים, רק שאם הדמויות סביב הגיבורה מתחלפות בין עשור לעשור זה צריך להיות כתוב ככה שאני אצליח לעקוב ולזכור על מי מדובר ומה תפקידו בכוח, ופה זה לא תמיד קרה.

יש פה סיפור ריגול מעניין, זה שמתחיל בזמן המלחמה ויש לו השלכות גם על מה שקורה אחרי שהיא נגמרת, סיפור שיש לו פאן אישי אבל גם יותר מזה, הוא הסיפור של אנגליה בזמן המלחמה ואחריה, לפחות נקודת מבט על הסיפור הזה, ואת הסיפור הזה אטקינסון מספרת עם לא מעט הומור שזור בכוונות רציניות מאד, והדמויות שמעורבות בו, גם הן מעניינות וכמעט לכל אחת מהן פנים רבות. 

רק שאחת לכמה עשרות עמודים הסיפור קופץ לשנות החמישים, ושם הוא לא מחזיק. אטקינסון בחרה לתאר בהרחבה את חיי הגיבורה בעת הזו, כאילו לייצר איזה מצע של נורמליות שעליו יובאו ההשלכות של מה שהתחיל בזמן המלחמה, ומצע זה רק מצע, הוא לא באמת חשוב, והתחושה שלי היתה שיש פה סוג של להג שמתפרש על לא מעט עמודים, שלל דמויות של שדרנים ומזכירות ומה לא, את היחסים ביניהם אני לא ממש זוכרת, המוטיבציות, של הגיבורה ושל כל מי שנמצא סביבה, לא משכנעות, וכל זה כדי שאוכל לדלות את מה שמעניין אותי, את ההמשך של סיפור הריגול המקורי.

כיוון שזה לא הראשון של אטקינסון שאני קוראת אני פשוט יודעת שהיא יכולה יותר.

לפני שנתיים•
★★★★★
•סוריקטה
כל האור שאיננו רואים (מחודש)

כל האור שאיננו רואים (מחודש)

אנתוני דואר

פעמיים לקחתי והחזרתי את הספר הזה בלי שהתחלתי לקרוא. הגעתי הביתה, גיגלתי, קראתי את הביקורת של גלסנר והחלטתי להחזיר. אני בדרך כלל סומכת על גלסנר ופה הוא היה מאד חד משמעי. הפעם נכנסתי גם לביקורות כאן, וזה כבר לא גלסנר מול הפוליצר והניו יורק טיימס, עכשיו יש מולו גם את yaelhar (תודה!), אז קראתי.

טוב, בעיני זה לא ספר נפלא, אפילו לא טוב,  אבל את פרס נהריה, אני, להבדיל מגלסנר, כן הייתי מעניקה לו (מה גם שיש סיכוי לא רע שמדובר במתמודד יחיד).

זה ספר מונגש. מכל הבחינות. כאילו לא בנו על היכולות שלי בשום תחום, לא יכולת עיבוד, לא יכולת חשיבה, לא הסקת מסקנות, אז הנגישו ועבדו בשבילי ככה שכן מותר להרגיש או להתרגש, אבל השכל יכול להתפנות במקביל לדברים אחרים, ומה שיפה, ואני באמת מעריכה את זה, בלי שירגיש שזילזלו בו.
  
בגדול זה סיפור התבגרות ואהבה שזור באמונות תפלות. הרקע הוא מלחמת העולם השניה, הוא נער גרמני יתום המיועד להיות בשר תותחים, היא נערה צרפתיה עיוורת יתומה מאם. הוא מגלה כישורים טכניים יוצאי דופן, היא יודעת לפתור חידות. החיים בצל המלחמה יעשו את שלהם ויונגשו בפרקים קצרים מאד, דמות אחת בכל פרק, וקל לקרוא את זה, אפילו נחמד, בפרט אם בדיוק לא מתחשק לך להתעמת עם עצמך, את לא מרגישה שזה הזמן לתובנות חדשות ואם נעים עושה לך טוב.

ויש פה נסיון לעשות יותר מזה. כשהיו שואלים בכיתה למה התכוון המשורר, בדרך כלל מה שעבר לי בראש זה רבאק, אין שום סיכוי שהוא חשב על זה, אבל פה ההשתדלות ניכרת, הרבה מאד השקעה בסמלים ונסיונות לייחס להם איזו משמעות גדולה, רק מה, ההנאה תלויה ביכולת שלך להתעלם מזה ואם תצליחי תגלי שלא רק שאת לא ממש סובלת, את אפילו אשכרה נהנית.

לפני שנתיים•
★★★★★
•סוריקטה
צחוק אפל

צחוק אפל

שרווד אנדרסון

אני לא יודעת אם זה מפני ששרווד אנדרסון כתב בדרך כלל סיפורים קצרים, או סתם בגלל שאז ככה כתבו באמריקה, בכל מקרה, ב-150 עמודים הוא מצליח לעשות את הקסם ולספר סיפור שחלק מהאנשים שיש בו הופכים להיות אייקון כבר תוך כדי זה שהוא מספר עליהם, בלי להפסיד את היכולת לדמיין אותם, כלומר, הם נשארים חיים.

אין פה שום דבר גדול. הכל קטן. הסיפור והאנשים והעיר האמריקאית לגדות נהר האוהיו ואפילו המפעל הגדול שהם עובדים בו הוא לא באמת כל כך גדול, הכל קטן, ובכל זאת הרבה אמריקה הוא מצליח להכניס לכאן, לסיפור מאד ריאליסטי על כתב שעוזב עבודה ונישואים לא מאושרים ונודד קצת עד שהוא חוזר לעיר שגדל בה ומוצא עבודה במפעל ויוצר קשרים חדשים.

יש פה כמה נושאים, לא כולם שרדו את מאה השנים שעברו מאז שזה נכתב, אבל מה שאולי הכי בולט זו ההבחנה בין אלה שמקבלים את החיים שיש להם לבין אחרים, כאלה שלא מפסיקים לחפש, ונראה שלאנדרסון די ברור אילו מהם יצחקו בסוף.

לפני שנתיים•
★★★★★
•סוריקטה
ארכנגלסק

ארכנגלסק

רוברט האריס

זה כנראה האחרון באיזה רצף לא אופייני של ספרי מתח שאני קוראת, משהו שהתחיל בטרק עם השלישי של גלברייט ואיכשהו זה נמשך ולא עצרתי.

הגיבור הוא היסטוריון שמגיע לרוסיה לאיזה כנס שקשור לפתיחת הארכיונים הרוסיים ועל הדרך מתגלגל למרדף אחרי מחברת שהיתה שייכת לסטלין ונגנבה רגע לפני שהוא מת. רוסיה שהאריס מתאר לא נראית כמו מעצמה, לא בירתה וודאי לא הפרובינציות שלה. 

לא מזמן קראתי את "נעורים חסרי מנוח" של פאוסטובסקי. בעמודים האחרונים של הרומן ההוא הגיבור נמצא בעיירה פרובינציאלית בדיוק בזמן מהפכת אוקטובר 1917 והוא מתאר התפרצות של שמחה יחד עם תחושת שחרור והתגייסות למען עתיד חדש. אצל האריס יש תחושה כאילו רוסיה מחכה שוב לרגע כזה, נראה שהוא מאמין שבהווה שהוא מתאר יש גם געגוע למה שהיה וגם, וזה נכתב לפני פוטין, כמיהה ל"מנהיג חזק" (אפשר גם בלי מרכאות. אישה אישה ומרכאותיה).

הספר טוב. מותח, הרקע, רוסיה בשנות ה-90, מאד מעניין, ככה שיש פה קומפוזיציה מוצלחת בין עלילה מותחת למציאות.

לפני שנתיים•
★★★★★
•סוריקטה
השנים הרחוקות

השנים הרחוקות

קונסטנטין פאוסטובסקי

לכתוב תחת סטאלין ושלא יעצרו אותך ואפילו יתירו לך להמשיך לפרסם, אתה מראש מפסיד לא מעט נקודות אצל אלה שאכפת להם מחופש וזכויות אדם וליברליזם. קצת כמו ספר עכשווי שיכנס לרשימת ספרי הקריאה של משרד החינוך תחת מישהי כמו סילמן כשרה הממונה. מי ירצה לקרוא אותו?

התחלתי חשדנית אבל מהר מאד הם נעלמו, החשדות. פאוסטובסקי, בעדינות רבה, הצליח לעגל את המרובע. הוא מספר סיפור אישי, שום דבר פוליטי, על שנות הילדות והנעורים שלו ועל המקומות שחי בהם, בעיקר קייב אבל גם קצת מוסקבה ועיירות פרובינציאליות באוקראינה, בתחילת המאה העשרים. מסביב כבר ישנן הפיכות ואנטישמיות ואוטוטו העולם משתנה, אבל הוא רק נער, אוהב ספרות ויודע שיהיה סופר, והמבט שלו תמים אבל גם מאד אכפתי ומאד אנושי, ודרך סיפורים לכאורה על שום דבר הוא מצליח להנכיח תפיסת עולם הומנית.

כל פרק הוא סיפור, הסדר לא תמיד כרונולוגי, והתוצאה היא אוסף של תמונות שיכולות היו להיות תלויות באיזה מוזיאון שלקח על עצמו לתאר את התקופה, אם רק האיש היה צייר ולא סופר, אבל כאן הן ארוזות בספר שמצליח להאדיר את הכוח והיכולת של מילים להחזיר אותך למציאות שכבר מזמן לא קיימת.

לפני שנתיים•
★★★★★
•סוריקטה
ספר דניאל (מהדורת 1971)

ספר דניאל (מהדורת 1971)

אדגר לורנס דוקטורוב

איכשהו פיספסתי אותו. זה הספר הראשון של דוקטורוב שאני קוראת, בטח לא האחרון.

אתל ויוליוס רוזנברג הוצאו להורג ב-1953 לאחר שהורשעו בריגול לטובת הרוסים וזה הבסיס לסיפור הפיקטיבי של דוקטורוב. פה הם האיזאקסונים ומי שמספר את הסיפור הוא בנם הבוגר, דניאל, שהיה ילד כשההורים שלו הוצאו להורג ובעצם הבחירה הזאת אנחנו מקבלים את הסיפור הזה מכמה נקודות מבט, של דניאל הילד שהמדינה הורגת לו את ההורים, של המבוגר שהוא הפך להיות, של חלק מהמעורבים שמספרים לו את הסיפור כפי שהם ראו אותו, כך ש"האמת ההיסטורית" כפי שהיא מופיעה נגיד בויקיפדיה, היא רק עוד נרטיב אחד מתוך כמה אפשריים.

זה לא רומן היסטורי קלאסי. הוא לא מנסה לתאר מציאות אחת, לא חשוב עד כמה היא דומה או שונה מזו שההיסטוריונים מחזיקים. גם באמצעות פניות ישירות לקורא פה ושם הוא למעשה תובע בחינה ביקורתית של מה שאנחנו מתארים כמציאות היסטורית, תוך שהוא מתייחס למציאות העכשווית, סוף שנות השישים או תחילת שנות השבעים, אז הוא נכתב, ואם זה לא מספיק הוא מרחיב את הפרספקטיבה באמצעות השם שבחר לספר הזה. (12 שנים במערכת החינוך הישראלי [טוב, לא 12. 10 וקצת. אולי ההארה מגיעה ב-יב' והחמצתי אותה] לא הכשירו אותי לפענוח של ההתכתבות עם המקורות. טוב שיש גוגל).

הספר מרתק. העין הביקורתית שדוקטורוב מציע רואה הכל, את ההתייחסות של חברה ליברלית בעיני עצמה לאנשים מתוכה שמעזים לחשוב אחרת, את הכוח שהיא יודעת להפעיל על אזרחיה, את האופן שבו מיוצרים המיתוסים או התפישות הרווחות, וגם פרטים כמו תיאור מופתי של דיסנילנד סביב עמוד 250, ומה שיפה זה שהוא עושה את כל זה בלי לשכוח שזה רומן ושיש בו אנשים ושכל אחד מהם יש לו השריטות והצרות והחולשות והמעלות שלו.

לפני 3 שנים•
★★★★★
•סוריקטה
אור ירח

אור ירח

מייקל שייבון

שייבון וירטואוז. לא חשוב מה יש לו לספר, זה תמיד מפורט מאד, המון עובדות שוליות שעושות רושם של אחד שיודע על מה הוא מדבר, אולי גם כזה שצריך להראות לכולם כמה הוא יודע, אבל הוא שופך אותן ככה שגם אם אף אחת מהן לא מעניינת אותי כשלעצמה, זה לא מפריע לי להקשיב לסיפור שלו ולהאמין לו, על אף לא מעט אירועים יוצאים מן הכלל שעל פניו יכלו להיראות לגמרי מופרכים. אולי זה מפני שהוא כל כך טוב בתיאורים ריאליסטיים.

זה סיפור אהבה של מייק שייבון, כדמות המספר, לסבא ולסבתא שלו. הסבא האמריקאי, מהנדס יצירתי, מבין בטילים ורקטות וחלל, מאד מעשי אבל גם חולם ונלחם בלא מעט תחנות רוח, והסבתא המשוגעת, ניצולת שואה, מלאה סיפורים ודמיונות שמלעיטים את דמיונו של הנכד שלה. הפלטפורמה הזאת, של ממואר סמי בידיוני, מאפשרת לו להגיד גם את מה שהוא חושב על העולם, כלומר, על המוסר היחסי של אמריקה, על ההשלכות של מלחמת העולם השניה, ויחד עם זה לגעת בנושאים מאד אישיים כמו אהבה ומסירות וזקנה, זכרון והדחקה, אבל כשזה נוגע באישי זה קצת כמו במשפחות שבהן לא ממש מדברים. הכאבים שם, הוא מתאר את הדמעות, הצעקות כשיש, התגובות, אבל אלה מרמזים בקושי על מה שקורה בפנים ועל זה הרי אי אפשר לדבר. לפעמים זה סבבה, כאילו אפשר להבין הכל לבד, אבל זה לא תמיד זה ככה, לפעמים כדי להבין לעומק צריך קצת יותר מזה ויחד עם זה, יש פה איזו נאמנות לדפוס התקשורת של המשפחה שהוא מתאר, שכלתנות IN, רגשנות OUT.

לפני ואחרי הכל זה שייבון, מבחינתי הימור בטוח כי לא חשוב איזה ספר שלו קראתי, מכולם מאד נהניתי.

לפני 3 שנים•
★★★★★
•סוריקטה

ביקורות נוספות על "אוטוביוגרפיה של שום אדם"

אוטוביוגרפיה של שום אדם

אוטוביוגרפיה של שום אדם

אסתר אורנר

לא משנה כמה ספרים ממתינים על המדפים שאקרא אותם אני תמיד נמצא בחיפוש אחר הספר הבא שיגרה אותי ויהיה זה שכשאחזור איתו הביתה אתחיל מיד לקרוא אותו. מה שגירה אותי בספר הזה הוא העניין שאני אוהב לקרוא ספרים שמביאים קטעי חיים, אני צמא תמיד להכיר חיים אחרים שחולפים לידי בזמן שאני חי את חיי אבל לא חסר רגישות כלפיהם.

בא לי לומר לכם שאם אתם נמנעים מביקורים בבתי-אבות בגלל קיטורים של הגיל השלישי תוותרו על הקריאה בספר הזה, אבל דווקא בגלל שגם אנחנו קרוב לודאי (בואו לא נתכחש לכך) נגיע ביום מן הימים לשלב הזה בחיים מרתק לקרוא את הספר שבין אם הוא אמיתי או לא יש לו כמה פרטים שנכונים לחייה של הסופרת.

גיבורת הספר מצליחה לרתק אותנו ולא משנה מה פער הגילאים בינינו נראה שמהפגישה הזאת לא בא לנו לקום ולעזוב אלא פשוט להישאר עם הזקנה שמספרת לנו על חייה ועל ילדיה, שבלי להרוס לכם רק אומר שלעניין הכתיבה היא הגיעה בזכות או בגלל (כמובן תלוי איך מסתכלים על זה) בתה שכאילו אמרה לה שהכתיבה תארח לה חברה.

סיימתי לקרוא את הספר הזה תוך כמה שעות וקראתי אותו ביודעין שלא רק שהוא נכתב בגוף ראשון על ידי מי שמגדירה את עצמה כ"שום אדם" אחרי שזרקו אותה בעל כורחה לחיות בבית אבות והיא עוד מרגישה צעירה ברוחה, כפי שהיא מתארת את זה באחד הקטעים בספר רק שהיא מביטה במראה היא רואה את הקמטים שעל עורה, אלא גם כניצולת שואה, היא לא אומרת את זה בפה מלא. אני באופן אישי מוצא פתיחות לעניין הזה בזכות כך שבמשך השנים קראתי את ספריו של פרופ' מריאן רבינוביץ' ז"ל.

הספר גרם לי לגעגועים (שבשלב זה לא קל לי לדבר עליהם) אבל אני מתכוון גם לקרוא את ספריה האחרים של אסתר אורנר שעד כמה שאני יודע גם בהם מובאים קטעי חיים שתורגמו מצרפתית, בתקווה שדרכם אולי אצליח לראות קווים ברורים יותר בין מציאות לדמיון. ספר שהוא מונולוג מאוד מעניין, ולדעתי אפשר לעבד אותו להצגת יחיד.

לפני 13 שנים•אהוד בן פורת