ספרה של אסתר אורנר, ביוגרפיה זעירה לחלום, דן ביחסי הבת, האם והכתיבה. ראשיתו בפרידה בין בת ואם במלחמת העולם השנייה - אז נכלאה האם במחנה ריכוז ואילו הבת הוחבאה בכפר.
הפרידה, שהובילה גם למפגש פורה עם שתי "מריות", נדונה כאן כמתוך חלום ומניסיון לפענוחו; ניסיון הכרוך בתהייה מהו מקף מחבר-מפריד בין בת ואם, או בין בת ואימהות חלופיות.
מן הדברים עולה גם השאלה מהו בית, והאם אי-פעם תהיה לאותה "ילדה מוסתרת" ההזדמנות להיחלץ מתחושתו הרודפת-תמיד של בית שאוּל. בסגנונה הייחודי משרטטת אורנר מתווים ורשמי התבוננות קצרים הניחנים באיכות כמעט מופשטת. היא נעה בין מסורת נוצרית ליהודית – בתנועה של אימוץ והיפלטות, ידידות אמיצה והיפרדות.
אף על פי שמדובר בכתיבה שיש לה ללא ספק מרכיבים אוטוביוגרפיים, גם משכילינו לקרוא אנו מהססים בין האישי ללא-אישי, בין "שום-אדם" לכל אחד. בעודנו שרויים בתנועה מתמדת בין ארצות, כפרים, ערים ושפות – אנו גם נעים בין דיוקן לפרסונה, בין "הכול" ל"לא כלום".