במובנים רבים, הספר הזה הוא נס. נס שיכול להתקיים אך ורק במרחב הספרותי. המרחב הספרותי נוצר על ידי המצאת זמן דמיוני, בצורה ייחודית עם קול אישי והבעה אישית. להלן, "הסגנון".

אם לתמצת במילים ספורות עלילה שניזונה עד כדי כך מסגנונה, נאמר כי בין חיים לחיים הוא קונסטרוקציה של זיכרון אישי; משפחתי; רגשי; תקופתי; רב־לאומי; ותרבותי. קונסטרוקציה של גוון ושל טון, המצאה של מרחב שלישי, לימינלי, בין בני אדם, בין חיים לחיים.

כמו בתיאטרון, גדולת הנובלה טמונה בהעמדת שחקניה על הבימה. במקרה שלפנינו, אדם שאיננו עוד, השוהה במקום ובממד לא ידועים, מדבר אל אשתו ומספר את סיפורה שמהלך קדימה ואחורה בזמן. הוא עוקב אחר הווייתה, מבקר, מתאר, צוחק איתה, אוהב אותה. במתח הבלתי אמצעי הנוצר בין הדמויות – כשאחת חיה על כדור הארץ והשנייה מי יודע היכן – אסתר אורנר בונה יצירה קאמרית נפלאה ומיקרוקוסמית, שיר הלל לספרות.

חיים בינינו סופרים דגולים שלא זכו לכבוד ולהכרה הראויים, אולי משום ששפת הכתיבה שלהם אינה עברית. הגיע הזמן לקרוא אותם וללמוד מהם.

שם הספר
אוטוביוגרפיה של שום אדם
פיסות קטנות של פרוזה יומיומית
סוף, והמשך
ביוגרפיה זעירה לחלום - ושתי #