ביקורת ספרותית על רחשי תודה - הסדרה הקטנה # מאת דלפין דה ויגאן

---

מחיקה

היום רעייתי לקחת את אמא שלה, לבית אבות סעודי, לאחר שטיפלה בה מעל לשנה, בה היא הולכת ודועכת...

הרגע בו, דלת ביתה של אימה נסגרה, הוא רגע פרידה לחיים שהיו ... ולשנה של כאב, בה האישה שהייתה ידועה בחוזקה, הולכת ונמחקת מעצמה...

כשהחל תהליך הדעיכה, אחיה של רעייתי העניק לה ספר קטן. בניסיון לנחמה, הוא כתב בו הקדשה:

"רגעי שקיעה מבאים עמם רגעי חסד
מבט
מגע
מחשבה
זיכרון שמוחק את עצמו, לא מותיר דף ריק.
יש כתמים שחלקם עדין ניתן לקרוא
ויש גם נחמה."

הספר בו נכתבו דברי הנחמה הוא: רחשי תודה של דלפין דה ויגאן, סופרת צרפתיה.

הספר נפתח בפרולוג, מעורר עניין, על האופן בו אנחנו צרכים להיות אסרי תודה לדברים שנראים לנו כמובנים מאליו, אך הם ממש לא כך, כמו לעובדה שיש לנו לחם ומלח על שולחננו, או לחברה שלנו לחים שהייתה אתנו ברגעים הקשים, וגם לחיים עצמם?

"היום מתה אישה זקנה שאהבתי" ממשיכה האישה להרהר, על כך שהיא בעצם חייבת לה המון. ממתי הבנתי במפגשים שלנו עם אותו אישה, כי למעשה זמננו קצוב? שואלת האישה הנפרדת את עצמה.

זהו ספר אנושי ורגיש בצורה יוצאת דופן וגם פילוסופי, על חברות ועל החיים והמוות ומה שביניהם, המבטא רעיונות גדולים בשפה פשוטה ורגישה, הגורמת לנו להרהר על חיינו, על רגעי השפל וגם על רגעי החסד שלהם.

האישה הנמוגה, היא מישקה, שזהותה הייתה השפה, כמי שהייתה מגיהה בעיתון, כעת המילים הולכות וחומקות ממנה, או משתבשות ומשפטיה מתבלבלים.

יש לה חברת נפש מפתיעה, מארי, שלא נוטשת את מישקה, גם ברגעיה הקשים, היא הקול הראשון המספר את הסיפור.

יש לה גם את ז'רום, מרפא בעיסוק, העובד איתה עם משחקי זיכרון, במטרה של הקטנת ההידרדרות, אומנם זאת מלחמה אבודה מראש, אך מתקיימים בה רגעי חסד, באופן שהצעיר והקשישה משוחחים על חייהם. ז'רום, מבין שהוא לא רק מנסה להועיל למישקה, להפיג לרגעים את בדידותה, הוא גם מקבל ממנה כוחות נפש ועידוד לנפשו המיוסרת והחומלת. ז'רום הוא הקול השני של הספר.

הספר הזה גאוני ומופלא, באופן שבו הוא מציג בשפה תמציתית ופיוטית ההולכת ומשתבשת, את הנפש הדועכת, ובמקביל לה, הוא מציג את החמלה והחסד, ככוחות הבונים ומחזקים את מי שמעניק אותם.

» ביקורות נוספות של רץ
» ביקורות נוספות על רחשי תודה - הסדרה הקטנה #