התכוונתי בכלל לקרוא את "ספרי יעקב", הספר המוכר יותר של <mark>אולגה טוקרצ'וק</mark>. עמדתי בחנות הספרים והתלבטתי - לאחרונה יש לי פחות זמן לקרוא וגם מעולם לא קראתי משהו של הסופרת הפולניה, כך שצלילה לרומן כל כך ארוך הייתה עלולה להתברר כמעיקה. החלטתי ללכת על הספר השני, היותר קטן רק כדי להכיר את הסופרת. הוקסמתי.
העלילה מתרחשת בכפר נידח בפולין. ינינה היא אישה בודדה ששומרת על בתי אנשים שאינם יכולים לסבול את החורף המ

את <mark>אולגה טוקרצ'וק</mark> לא קוראים בנשימה אחת. אני למשל קראתי אותה מול הטלוויזיה בערבים, פרקים, פרקים לסירוגין. הרגשתי צורך שברקע יזמזמו קולות נוספים, כי איך שהוא הדממה, הכובד, לובן השלג ,האפלה, והקור המקפיא השורר בין הדפים, כאילו משכו אליהם הדהוד אחר, שונה, הדהוד של חיים אמתיים.

הסיפור הזה הזוי לגמרי, וגם הדמויות ממש לא כאלה שנפגש איתם בסופר, בקפה, או סתם ברחוב כי הם לא מסתובבים במקומות האלה. מקום הה

מאז שהתבשרנו לפני שנתיים על זכייתה של <mark>אולגה טוקרצ'וק</mark> בפרס נובל לספרות, נתקפתי חשק עז לקרוא את כתביה של הסופרת הפולניה והאלמונית שזכתה בפרס היוקרתי והיא אף לא בת שישים. אני מניח שעיתונינו, ששיבחו את כתיבתה וגם את מלחמתה בניאו-נאצים ופעילותה למען היהודים בארצה, שכנעו ישראלים רבים שיש להתוודע אל הסופרת בהקדם האפשרי, אך הזמן עבר ועד לאחרונה לא הזדמן לי להכיר את יצירתה, והנה גם שני ספריה שתורגמו לעברית

ספר ארוך מאד (אולי ארוך מידי) וקשה מאד לקריאה, במיוחד ליהודי דתי.
אבל ההשקעה הרבה בקריאת הספר איננה יורדת לטמיון.
ראשית - ההנאה מקריאה בספר שנכתב בידי סופרת מחוננת ביותר שזכתה, בצדק רב, בפרס נובל לספרות בשנת 2018 .(הפרס ניתן בעיקר על כתיבת ספר זה.) כתיבתה של הסופרת הפולניה, <mark>אולגה טוקרצ'וק</mark>, יפה, עדינה, חכמה, ברורה ומהימנה. גם התרגום של הספר הוא ממש מלאכת מחשבת. המתרגמת, מרים בורנשטיין, ואלו שסייע

'נשף האמפוזות' מאת <mark>אולגה טוקרצ'וק</mark> העביר לי בצורה טובה את הזמן במהלך הטרק של סובב מון בלאן (רכס הרים הגובל בשלוש מדינות: איטליה, צרפת, שוויץ) ובמיוחד במהלך הטיסה, שרק בטיסה עצמה קראתי לפחות 100 עמודים.
באורח פלא, וללא תיכנון של ממש, האווירה של הספר השתלבה יפה עם האווירה של הטיול: הספר מספר על אדם בעל ריאות חלשות שמגיע לפנסיון לגברים בעלי מחלות לב וריאה. הפנסיון נמצא גבוה בהרים, שהרי ידוע כי אוויר

ינינה דושייקו גרה בכפר קטן בפולין קרוב לגבול הצ'כי. כמה בתים מפוזרים על גבעה וסביבותיה ממש בפתחו של יער. בחודשי החורף הארוכים והמושלגים רוב תושבי הכפר חוזרים לעיר וינינה שתמיד נשארת עוברת ושומרת על הבתים, זוהי פרנסתה בין היתר, היא גם מלמדת אנגלית פעם בשבוע בבית הספר.

ינינה לא אוהבת את שמה אבל אוהבת מאד בעלי חיים למיניהם ובאותה מידה שונאת ציידים. אחרי שערב אחד היא והשכן "תפלצת" מגלים ששכן שלישי

#
זקנה תמהונית מנסה לעשות סדר בבלגן של היקום ועוסקת באסטרולוגיה שלתפיסתה היא הגורם האובייקטיבי המסביר כל דבר ביקום. היא חיה בבית הנמצא בצד הפולני בגבול פולין-צ'כיה. מעטים יכולים לשרוד באיזור המיוער והקפוא בחודשי החורף, ופרט לה ולשני שכנים, כל הדיירים עוזבים את בתיהם בחורף וחוזרים אליהם באביב.
מהיותה זקנה שחיה לבד, ואינה נמנעת מעימותים עם חזקים ממנה – גברים במיטב שנותיהם שפעולותיהם מוסכמות-חברתי

אל הספר הנפלא הזה הגעתי בזכות ביקורת שקראתי עליו בעיתון 'הארץ'. לדאבוני, אינני זוכר מי כתב אותה, כי החשוב מכל בעיניי היה שהרומן עוסק ביעקב פרנק. אותו משיח יהודי על דעת עצמו, שבניגוד לשבתאי צבי, גודף ובעיקר התעסקו בענייני המין בחצר שלו [ מעין המרקיז דה-סאד היהודי, לא פחות!], וגם נושאים אלה בצמצום. הדגש היה על דו מיניות פרוורטית, על סקס פרוורטי ומה לא?!

לא ממש קראתי היסטוריה מקיפה אודותיו, אם כי

בגלל שאת הספר הזה אני רוצה שכולכםן תקראו ואחרי זה תעניקו אותו במתנה ליקיריכםן החלטתי לחרוג ממנהגי ולא לכלול ספוילרים בסקירה. מבחינתי הסקירה נגמרת פה ואולי באמת הייתי מסיים אותה פה אלמלא הייתי פטפטן, ומי שימשיך לקרוא יווכח במהרה שהוא יכל להפסיק בהתחלה ולא היה נמנע ממנו כלום. הבעיה שלי היא שאני מתקשה לדבר על ספרים – באופן כללי ועל הספר הזה בפרט – בלי להתייחס אל כל תנועות הסיפור, מההתחלה ועד הסוף. יש