ביקורת ספרותית על ספרי יעקב - או המסע הגדול דרך שבעה גבולות, חמש שפות ושלוש דתות מרכזיות, להוציא את השוליות כפי שסופר על ידי המתים וכפי שהשלימה המחברת על סמך עיון בספרים שונים ובעזרת הדמיון שהוא המתת הגדולה של הטבע שזכה בו האדם מאת אולגה טוקרצ'וק

---

אל הספר הנפלא הזה הגעתי בזכות ביקורת שקראתי עליו בעיתון 'הארץ'. לדאבוני, אינני זוכר מי כתב אותה, כי החשוב מכל בעיניי היה שהרומן עוסק ביעקב פרנק. אותו משיח יהודי על דעת עצמו, שבניגוד לשבתאי צבי, גודף ובעיקר התעסקו בענייני המין בחצר שלו [ מעין המרקיז דה-סאד היהודי, לא פחות!], וגם נושאים אלה בצמצום. הדגש היה על דו מיניות פרוורטית, על סקס פרוורטי ומה לא?!

לא ממש קראתי היסטוריה מקיפה אודותיו, אם כי למדתי קבלה בחוג למחשבת ישראל בירושלים, ואם כי קראתי את "מצווה באה בעבירה" וכן קראתי רבות על הצלחת חסידי משפחות חצר צבי ופרנק בעולם המודרני, שבתוכו הם פעלו [ המאה ה- 18, שהביאה גם את החסידות].

כתות ומנהיגיהן רבי עוצמה הם עניין רווח בתרבות המערבית. בארה"ב [ דיוויד כורש ] ואף אצלנו [גואל רצון] ולא נשכח את רינה שני לפני כחמישים שנים,

אני חושב שאתחיל את דבריי בציטוט הפסקה הראשונה במאמר שכתב בני ציפר ב'הארץ':"

"זה היה כמו לקרוא את 'מלחמה ושלום'", אמרה לי חברתי הסופרת רות אלמוג, שקראה את "ספרי יעקב" לפניי וניסתה להסביר לי את הרושם העז שהותיר בה הספר. היא התכוונה לומר, אם איני טועה, ש"ספרי יעקב" הוא מסוג הרומנים הנדירים — "מלחמה ושלום" של לב טולסטוי הוא מהנפלאים שבהם — שמטלטלים אותך בתלאות היסטוריות אכזריות כדי להחזיר לך בסופו של דבר את האמונה באדם, בעולם, בכל מה שצודק ונכון ומוסרי — והייתי מוסיף: גם את האמונה ברומן הקלאסי הגדול. זאת התחושה שנותנת היצירה שכתבה הסופרת הפולנייה אולגה טוקרצ'וק — הרגשה שאפשר עדיין להנכיח בדורנו את הספרות כמעשה גדול ומשנה מציאות. דומני שזו סיבת הסיבות שהביאה את ועדת הנובל להעניק לה את הפרס לשנת 2018."

כך הרגשתי וחשבתי גם אני על הספר משהתחלתי לקרוא אותו. יצירה רוסית עתירת מימדים, אפית רב-קולית, שמזמינה את הקורא למסע ארוך ולא קל בשבילי ההיסטוריה. אי אפשר לדלג על קטעים ברומאן המורכב הזה [ כמו שלעולם הקורא הרציני לא ידלג על תיאורי הנוף של טולסטוי ב'מלחמה ושלום' או על חיבוטי נפש ארוכים של רסקולניקוב ב'החטא ועונשו'.

הרומן האפי הזה מתאר את המאה ה- 18 בפולין, החל כמעט מתחילת המאה ועד סופה וגם קצת מעבר אל הרבע הרשאון של המאה ה- 19, ומבטו ממוקד רב הזמן ביעקב פרנק, אדם כריזמטי ורב עוצמה שאסף סביבו קבוצות של מאמינים, נאמנים, החבורה שמוכנים כל דבר לעשות למענו. הספר עוקב אחרי פרנק מנעוריו, דרך תחילת גיבוש ועיצוב דמותו הייחודית – הקבוצה הראשונית שנצמדה אליו. הן בשל המתירנות המינית, הן בשל מעשה האהבה אתו[גברים, נערים ונשים, נערות] והן בשל היות חלקם שבתאים, כמו פרנק, שחיפשו מוצא מהאסון הרוחני שעבר עליהם. פרנק הציע הסבר מושלם להתאסלמות של ש"צ, הסביר היטב את ההכרח בשבירת כל חוקי העולם הדתי הישן, המיסטיקה שלימד והדריך על פיה היתה הופכית, נגודית על אף השאיבה של הזוהר, לימוד של כתבי אייבשיץ ואחרים כדרך לשבור הכל, לשחרר את האדם. [ תיאורית השילוש המופלאה – צביף ברוכיה ופרנק, אח"כ: ישו, צבי והוא האחרון פותח העולמות, או העלמה המופלאה, מריה שהיא שליטת העולם האמיתית והמאחדת. השילוש הזה הנמצא בבסיס תורת הספירות בקבלה משמש הצדקה עבורו להטבלה ולפרשנות נועזת במיוחד גם של הקתוליות.

הרומאן מציג רעיונות מדהימים לתקופת אותה הוא מתאר – חירות, שוויון מגדרי, סוציאליזם [ הכפר של מלבדה, שחיקו אחרכך באיבאני פרנק וחסידיו] שמזכיר לנו את הקיבוץ בראשיתו מעורב עם עריצות של "האדון", כמו נשים נשואות מגיעות למיטתו כשהוא רוצה, מנהגי ה"לילה הראשון" מנהיגות דיקטטורית הדורשת ציות והצלחה מלאים [ סצינות הכאת נחמן מבוסק, יעקובובסקי בשל כשלון שליחויותיו ואיבוד הכספים מעוררות השתאות ]. הכרותו את דרכי ה"בקשיש" משהותו בטורקיה [ ארצו של שבתאי צבי] וביוון-סלוניקי [ מקום משכנו של ברוכיה, עוד נביא ממשיכי דרכו של שבתי צבי ] עוזרת לו גם בפולין הקתולית, בקרבתו לאצולה הכפרית והארצית ובהחלט באמצעות יצירת מצג השווא הפנטסטי של הכרת היהודים בביאת המשיח, ישו והטבלת כל בני החבורה בכל מקום לנצרות.

באחת מהביקורת המצוינות למטה נכתב שהרומאן מתאר את המאה ה- 18 בצבעים של המאה העשרים ואחת. יש המון צדק בטענה הזו, כי אובדן סמכותה של "אמת" אחת ומקורות אמת או הטוענים לאמת שוות ערך במקורות ידע או מידע אחרים האופיניים למאה שלנו, הינם בסיס כוחו הרטורי והמנהיגותי והמושך של יעקב פרנק. באחד הפרקים מצוטט במפורש טקסט של מנדלסון על ריבוי המבטים, ההבטים, האפשרויות וההבנות של ה"אמת" או ה"מציאות", ודי לנו שנזכור את האמרה המנדלסונית: היה יהודי בביתך וגוי בצאתך, שהיא תמצות מדויק של התנהגות החבורה: כלפי חוץ- קתולים יותר מהקתולים, כלפי פנים שומרים על מנהגי הכת שגם הקתוליות לא מקבלת.

אבל זה רומאן, זו יצירה ספרותית. ואותי ריתקו ביצירה המספרים השונים. על פני השטח יש ארבעה מספרים רשמיים:

הראשונה היא המספרת הכל-יודעת הפורמלית, אולי "המחברת". השני הוא נחמן מבוסק הוא פיוטר יעקובובסקי [ שרואה עצמו כנתן העזתי, אך לא זוכה להכרה ממשית של האדון], שרשימותיו האישיות וכתיבת חלומות האדון הינםן מקור בלתי נדלה לרומאן ומובאות בגוף ראשון, השלישית היא ינטה – אותה סבתא של יעקב פרנק, שבשל כישוף של קרובה אלישע שור [ משפחת שור היא משפחה רבת עוצמה בקרב הפרנקיסטים וכן עם התנצרותם הם הופכים למשפחה גדולה המתפזרת בעולם. בספר השמות, שהוא האפילוג של הרומן, מתוארים בקצרה קורות חלק מבני המשפחה המופלאה הזו, שידעה – בשפתנו כיום – למנף את האפשרויות שפתח בפניה האדון!] נשארה בחיים, למרות של אכלה ולא שתתה ולבסוף הפכה למעין מינרל, גביש – אבל תודעתה היא הרואה הכל, יותר מאשר המספרת רואה והמספרת "רואה" ומספרת דרכה. והרביעי הוא מוליבדה. אותו הרפתקן פולני מהאצולה שהסתבך בכל דבר אפשרי, ובין היתר היה אחד ממעריצי פרנק [ סצינה מרשימה – הוא ופרנק הולכים לישון יחד, בשלב מסוים מוליבדה רוצה לנשק את פרנק על פיו, אבל פרנק כבר נרדם. ההשפעה המינית הכריזמטית של יעקב גם על גברים "סטרייטים" רודפי שמלות היא אחד ממאפייני דמותו, אך לא העיקרי! ] ופעל רבות למען קידומו של פרנק בתוך פולניה, הצלתו בזמן רדיפתו על ידי היהודים במפולין, תמך ועזר בביצוע עלילת הדם הנוראה שפרנק והחבורה יצרו ובנו על מנת להתקבל לחברה הפולנית ולמעמדות הגבוהים בה. אך גם ובמקביל "מכירתו" לשלטונות הכנסיה כמתחזה ורמאי שלא באמת המיר דתו. דומני שהשוב בדמות המספרת ה"כל יודעת" ברומאן הזה היא הטכניקה של הדיבור המשולב בו היא נעזרת ללא סוף, גם ב"דיבוב" ינטה וגם בכניסתה לתודעות רבות מאוד בסיפור.

אל ארבעת מספרים פורמליים אלה מצטרפים מספרים רבים, כמו למשל הכומר חיימלובסקי, המשוררת דרוז'בצקה והרופא היהודי אשר רובין שהפך לאשרבך. המספרת הכל-יודעת מעופפת מתודעה לתודעה בקצב מסחרר, לפעמים זה יהיה מעין "אגרון" המספר על הכומר ועל המשוררת [ ולא ממש ברור קשרם האמיתי לפרנקיזם, אם בכלל ] או מחשבות רבות של רובין וה"מתנה" שקיבל – שומרת הראש של יעקב פרנק, גיטל, היולדת אצלו את בנו של פרנק.

כל הקולות הללו יוצרים את אותה אמינות הכרחית לסיפור היסטורי וסיפור ריאליסטי. שלל נקודות המבט השונות על אותה מציאות מאפשרת לקורא אמנם לראות את יעקב פרנק, אבל – על אף שפרנק הוא גיבור הרומן – המספרת מביטה אל מקומות רבים ואחרים בהם אין לו לפעמים חלק, או הַקֶּשֶׁר מקרי, אפיזודי. ריבוי מספרים אף מאפשר בוזמניות ותנועה בזמן, דבר המאפיין את הרומאן, שהרי יבוא קטע משנת 1785 ואז הקטע הבא יתחיל בשנת 1783, דבר הנוגד את "הטבעיות" של רצף הקריאה הכרונולוגי ומתאים מאוד לסגנון הקשה הקופצני של המאה העשרים ואחת.

נושא לא פחות מרתק הוא "דמויות ראי" או דמויות מקבילות. דומני שהטכניקה של עגנון, לה קרא פרופ' שקד ז"ל תקבולות וזימונים פועלת היטב ברומאן הזה. אחת הדמויות המובהקות היא הבישוף סלטיק – אחד מבכירי הביורוקרטיה הכנסייתית-הקתולית בפולין שעזר ותמך למומרים בדרכים רבות. עלייתו ונפילתו [ גם בשבי ] וחזרתו לפולין משובש דעה הינה תקבולת מרשימה לעליה ולנפילה של יעקב פרנק, אם כי זו תקבולת ניגודית אבל לא פחות מצליחה לאפיין את מסלול החיים של פרנק.

אני חושב שההישג הגדול של טוקרצ'וק הוא יצירת "רב רומאן" – כפי שהגדיר בועז ערפלי את "סיפור פשוט" של עגנון, ולקורא עגנון, אגב, או בשביס-זינגר הכניסה לעולם הזה היא כמו להכנס לעולם מוכר. יש לרומן הזה חשיבות רבה הן בתולדות פולין והן בתולדות היהודים באירופה עם תחילת עידן הנאורות. [ שוב, סצינה כתובה היטב ברומאן – דר' אשר, רודולף, אשרבך, רובין, ורעייתו גיטל, גרטרודה כותבים יחד מאמרים על הנאורות לעיתוני "העולם". תיאורה של גרטרודה מעשנת המקטרת התורכית ושערותיה הלבנות סביב ראשה יפה.]

מעניין לקרוא תגובות בעולם על הרומאן הזה. הבאתי לכאן מקור אחד, אבל המרשתת מלאה בתגובות מרשימות מאוד. יתכן וצודק ציפר כשהוא טוען, שהרומאן הגדול, שהוספד משום מה, עדיין חי ובועט.

– – – – – –

» ביקורות נוספות של אריק מגבעתיים
» ביקורות נוספות על ספרי יעקב - או המסע הגדול דרך שבעה גבולות, חמש שפות ושלוש דתות מרכזיות, להוציא את השוליות כפי שסופר על ידי המתים וכפי שהשלימה המחברת על סמך עיון בספרים שונים ובעזרת הדמיון שהוא המתת הגדולה של הטבע שזכה בו האדם