יש אנשים שהיכולת שלהם למצוא חן בעיני אחרים לא קיימת. אנשים שתחושת הזרות נטועה בקרבם, והם משדרים אותה לכל הכיוונים, לא באדוות קטנות אלא ביריות.
האנשים הללו זועקים את השונות שלהם החוצה. אני לא מדברת על אנשי הצללים, הלא-מובחנים, אלא על אלו שדווקא בולטים היטב בנוף, בולטים מידי, והדבר לא לטובתם.
לעיתים נמצאים אנשים שמעזים להכיר אותם לעומק, ולאחר זמן, הם מגלים שמתחת למעטה הניכור יש הרבה דמיון, ושהשוני

בהגיעו לבגרות, הרלוורד מן נבחר להצטרף לגילדה, יחידי הסגולה האחראים להמשך קיום העיר "ארץ" ביבשה קשת התנאים. הוא נשבע סודיות ומצטרף לגילדת העתידנים, אחת משש הגילדות אותן מובילה מועצת הנווטים.

הרלוורד, שגדל כשאר הילדים בפנימייה ובניתוק מהוריו, מתחיל אט אט להכיר את העולם שמחוץ לעיר רבת הקומות, המוגנת כביכול מהעולם החיצון. הוא משמש תחילה כחניך, העובר הכשרה בשלל הגילדות (מסילנים, הגוררים, בוני הגשרי

איזו קלאסיקה, איזו יצירת אומנות, איזו חגיגה של מילים..
סוג הספרים שגרם לי להתאהב בדמויות, לקוות ולרצות שהן יצליחו.
אני התקשיתי מעט עם הספר, יש בו המון תיאורי טבע שהתקשיתי לדמיין.
עם זאת, הספר הזה הוא שיר הלל לאהבה- לא בין בני זוג, אלא בין מטפל למטופל.
אהבה טהורה, אהבה שאינה תלויה.
שיר הלל לכוחה של משפחה.


רוצו לקרוא.

שבט דב המערות הוא ספר שבאתי אליו מראש עם תחושות אהדה גדולות היות וביתי קרויה על שם הגיבורה. יש כאן, בתמצית, את סיפורו של גיבור קלאסי, שנלחם בקשיים על מנת לבטא את עצמו במלואו. פה מדובר על עיילה, ילדה של ה'אחרים', המאומצת בילדותה המוקדמת על ידי אשת מרפא משבט דב המערות. עיילה שנראית ומתנהגת שונה נאלצת להתאים עצמה לסובב ויחד עם זאת להתוות את דרכה הייחודית. התפאורה היא תקופת האדם הקדמון, לפני אלפי שנים

הספר דורש אורך רוח מיוחד מהקורא (שמסתבר על פי האתר הזה שהסיכוי יותר גבוה שהקורא יהיה קוראת), שכן הוא מרבה בתיאורי יומיום, כרוניקת חיי הניאדרטלים והאדם הקדמון למינהו, טקסים, חגיגות, מסעות ומה לא. אבל מי שימצא את אורך הרוח האמור לקריאה מדקדקת ומעמיקה ימצא שמדובר בספר גאוני המדבר הן על השונה בחברה והן על יכולות החשיבה שלנו בתור בני אדם.
מה שהקסים אותי יותר מכל בקריאת הספר הזה היה התיאור של היכולות

אני מאד אהבתי את הספר "שבט דוב המערות" וקרתה לי איתו חוויה שלא קורית לי הרבה. בשלב מסויים, החל מהאמצע, התחלתי לקרוא ברצף וקראתי כ- 200 עמודים רצוף, ואפילו ברגע שרציתי לעשות הפסקה, הרגשתי שבא לי להמשיך לקרוא. לא רציתי להפסיק. הרגשתי שאני נקשר לסיפור ומהופנט על ידו, כל כך עניינה אותי העלילה וכל מה שקורה אודות עיילה המקסימה, שמגיעה לשבט ממש במקרה, ומתוארת כל ההתפתחות שלה בשבט, הקשר שלה עם אימה איזה,

למה? למה עשו מהדורה חדשה לספר הזה??? אני ממש מרחם על מספר העצים וצמחי המרפא שהתבזבזו.

ספר מעולה פשוט הנאה צרופה (-: