שנת 1979 בספרים

קראתי את הספר פעמיים. לראשונה קראתיו בילדותי, ולא מזמן קראתיו שנית. בילדותי הוא היה קריאת חובה בבית הספר היסודי. זה ספר שגם ילדים יכולים להתמודד איתו. מה גם, שלקחו אותנו לראות עיבוד שלו להצגה, ונהיננו מאוד - אני וחברי לספסל הלימודים. אני ממליץ לא רק לקרוא אלא גם לתת אותו לילדים.

"היהודים החלשים הושמדו ואלה שנותרו היו עשויים מברזל, אך מסתבר שאף הם אנשים שבורים. צרותיהם צפות ועולות עתה. בעוד מאה שנה יתוארו הגיטאות מן הסתם באורח אידיאלי, וייווצר הרושם שרק קדושים חיו שם. אין שקר גדול מזה. ראשית, כמה קדושים קמים בדור אחד? שנית, רוב רובם של היהודים האדוקים הושמד. ואלה שנותרו בחיים השתוקקו לחיות בכל מחיר. בגיטאות שונים הם אפילו ניהלו קאברטים. אתה יכול לתאר לעצמך איזה קאברטים! היה עליך לדרוך על גופות מתים כדי להמשיך לחיות."

לפני שאני אמשיך בתיאור התוכן והעלילה של הספר הזה, אני חייבת לתת תיאור של המצב שבו הוא הגיע אלי. צהוב מיושן, כריכתו הרכה מקומטת ומודבקת בדבק-נייר מתקלף של ספריות שעליו בכתב יד האותיות בשב וחלק משם הספר. בכריכה הפנימית יש דף החזרה ישן שעליו פעם ספרניות החתימו תאריך החזרה בחותמת סגולה. תאריכי ההחתמה פזורים בין 23 במרץ 1998 ועד 29 באוקטובר 2005. בצד יש גם כיס נייר שבו לפני כן היו מכניסים כרטיס השאלה מנייר. ומדבקת ברקוד חדשה יותר. על הדף הזה גם כתוב בעיפרון המספר הקטלוגי של הספר 437/1 ובעט "ספר טוב". העמוד הבא הוא השער של הספר ועליו יש חותמת של עיריית ירושלים - אגף הספריות העירוניות סניף קריית יובל, מספר 509,323 ועוד מספר כתוב בעט /941452. בדף המודפס עם שם הספר באנגלית מוזכר שהוא יצא לאור בשנת 1979 (כלומר לאחר שבשביס זינגר זכה בפרס נובל לספרות), וההדפסה השתים עשרה בשנת 1990, אך לא מוזכרת שנת ההוצאה המקורית של הספר בשפה בה הוא נכתב, שאני לא יודעת אם היא יידיש או אנגלית. הדפים צהובים, כמובן והגופן קטן, ומעבר לזה הם מסומנים בעיפרון, בדרך שבה עולים שלא יודעים את השפה מסמנים מילים קשות ומתרגמים אותן, ובדרך נוספת שבה אימי המורה לספרות היתה מסמנת משפטי מפתח בטקסט וכותבת בצד נקודות להדגשה אצל הקוראים. לא ברור אם מי משואלי הספר בספרייה ההין להוסיף סימונים כאלה על ספר מושאל, ואולי אלה סימונים לגלגוליו מאז הוצא מהספרייה, כדרך שעושים בספרים ישנים שכריכתם רכה ומקומטת משימוש ודפיהם צהובים מיושן. ויש על הדפים גם כתמי קפה וכתמים אחרים מפעם לפעם. בקצרה, הספר עבר הרבה בחייו, וזה משפיע בוודאות על רצונו של אדם לקחת לידיו ולקרוא.

כריכת הספר מתארת ערימת קש במקום שנראה חשוך ואולי הרוס, ומהערימה יוצאת אל חזית הספר יד גברית ועליה שלוש טבעות זהב. וזה הסיפור. הרמאן ברודר, ניצול שואה שהוחבא במתבן על ידי המשרתת הפולניה ששירתה בביתו, נמצא עכשיו בניו יורק והוא מחובר בעבותות לא לאישה אחת אלא לשלוש. האחת היא יאדוויגה הגויה שהצילה אותו ומנהלת עבורו משק בית בקוני איילנד. השנייה היא מאשה, יהודייה סוערת ונשואה שנפרדה מבעלה וחיה עם אימה האדוקה בברוקלין. השלישית קמה מהמתים עם תספורת טובה וציפורניים צבועות, הלא היא תמרה אשתו החוקית עוד מפולין, שהצליחה להנצל, גם אם לא להציל את שני הילדים שלהם. תומכי פוליאמוריה ברשתות מקבלים תמיד את התמיהה הבסיסית - מאוד קשה לנהל מערכת יחסים אחת, איך אפשר לנהל שתיים או שלוש במקביל? והרמאן הוא מוכשר והוא מצליח. הוא עובד בצורה לא חוקית כסופר צללים של רב, ומספר לנשותיו שהוא בנסיעות עבודה. הן יודעות ולא יודעות זו על זו, וזה עובד, עד שכבר לא. והספר כולו הוא תאונת דרכים אחת גדולה המצויירת אל מול הקורא לפרטי פרטיה.

בשביס זינגר לא צריך את השבחים שלי. הוא מיטיב לכתוב ויעיד על כך פרס נובל שקיבל וגם סתם ככה פרסומו ואהדתו ברחבי העולם היהודי ושאינו יהודי. בספרו "בית הדין של אבא" מספר בשביס זינגר על אביו הדיין בעיירה היהודית בפולין ועל סיפורי הנישואים, הגירושים והבגידות שהגיעו לאוזניו. כך שאין אלה מוראות השואה שגורמים להרמאן להתנהל כפי שהוא מתנהל, הוא היה נוהג לשקר ולבגוד גם לפני זה, וזה גם מה שתמרה אשתו החוקית אומרת לו. בין לבין הוא באמת מנסה להיות אדם טוב. אולי לחזור אל מנהגי היהדות האדוקים, אולי להפוך להיות צמחוני, כי לא מוסרי בעיני לשחוט חיות. והוא מתפלסף לעצמו. לא רק הוא, אלא כמעט כל הדמויות בספר הוגות בענייני טוב ורע, ראוי ושאינו, שכר ועונש, מה מפריד את הנאצים משאר בני האדם והאם לא כולם נאצים בפוטנציה. וזה נשאר בשאלה. ספר כתוב יפה ומאוד קשה, דווקא כי הוא מראה אנשים בקווי השבר שלהם.

כשנכנסתי לעולמו של שייקספיר הכרתי בעיקר את הטרגדיות שלו, ופה ושם מחזה אחר, אך ככל שנכנסתי עמוק יותר גיליתי שלל מחזות מרהיבים ועומק כמעט בכל אחת מיצירותיו.

יש מחזות שקיבלו נפח הרבה פחות מרשים מזה שמגיע להם בתודעה הקולקטיבית, כגון אותלו וריצ'רד השלישי, שהגדולה שלהם מרהיבה בהרבה מן האופן שבו הם נתפסים ב־Pop Culture. אך זה כמעט תמיד כך — הפער בין החוויה עצמה לבין הידע הכללי שנצרב בתודעה הקולקטיבית הוא תהומי.

חלק מהמחזות שיצא לי להכיר במהלך ההתעמקות שלי בשייקספיר היו פשוט טובים ומהנים, ולא הרבה מעבר לכך. אך חלק אחר מן המחזות, שהיו פחות מוכרים לי, היה כה מרשים, ייחודי ומעורר מחשבה, עד שהוא מותיר בך רצון להמשיך ולהתעמק ביצירה זמן רב לאחר הקריאה.

מידה כנגד מידה הינו השילוב המושלם של שני הסוגים: מצד אחד הוא קליל ומהנה, אך מצד שני יש בו עומק ויופי שנשארים איתך הרבה אחרי.

המקרה ששייקספיר בוחן במחזה הזה הוא הניסיון האנושי לבנות מערכת חוקים שתיצור סדר ותתיישב עם היצר המיני השורשי של האדם.

שייקספיר מציג את היצר המיני כדבר יסודי שמניע את החברה: ההתמסרות אליו, העבודה והצריכה שסובבות סביבו, הניסיון להתנזר ממנו, להתכחש לעצם קיומו, וכמובן ניסיונותיהן של רשויות החוק לאכוף איסורים בנושאים הללו כסמכות השופטת והמבצעת של כתבי הקודש הנוצריים.

המפגש בין טבע האדם לבין מערכת החוק מעלה במחזה דיון הנסוב סביב השאלה מי רשאי לשפוט, והאם כאשר החוקים אינם תואמים את המוסר החברתי — הם אמורים להוות לו תחליף.

האם השימוש בכוחה של מערכת החוק הוא הוגן? האם הוא יעיל?
ולמען מה היא באמת פועלת — טובת הכלל, או טובתם האישית של בעלי הכוח?

כבר מספר פעמים יצא לי לראות במחזות של שייקספיר כיצד הוא בוחן רעיונות שלא היו נפוצים בתקופתו דרך דמויותיו. כך למשל ריצ'רד או אדמונד מהמלך ליר, שתופסים את המערכת המוסרית כתוצר חברתי בלבד, ובוחרים לפעול ללא תלות בתכתיבים חברתיים למען מה שמשרת אותם. הם תוצר של הטבע, ולכן יפעלו בראש ובראשונה למען רצונם.

המחזות של שייקספיר הם מעין ניסוי מחשבתי של רעיונות פילוסופיים.

גם כאן שייקספיר אינו בז ליצר המיני ואינו מציג אותו כחטא, אלא כמניע אנושי טבעי.

השיפוט בנושא מוצג דרך הדמויות עצמן, שאינן חפות מפשע, וכל אחת מהן פועלת באופן שתואם את ה"אני מאמין" שלה — ולא באופן מוסרי קוהרנטי.

דמותו של אנג'לו היא מן הייחודיות שיצא לי להכיר במחזות שייקספיר. אנג'לו הוא החוק העיוור, אך בפועל הוא פועל בניגוד לדחפים שהוא מטיף נגדם, ולמען סיפוק דחפיו האישיים.

הוא שופט שחוטא בעצמו בחטא שאותו הוא שופט.

הוא ייצוג של הכוח השופט אשר מתחבא מאחורי מעמד ותדמית חברתית, שבפועל אינם אלא מסכה שאנג'לו מפעיל למען כוחו ותשוקותיו.

הוא הניסיון של החוק להחליף את המוסר החברתי, אך בסופו של דבר אינו אלא מניע אגואיסטי וצבוע של המחוקק.

דמות ייחודית נוספת היא הדוכס. המניע של הדוכס לאורך רוב המחזה מרגיש טהור, כזה שמכוון לצדק חברתי וליציבות השלטון, אך בשורות האחרונות שייקספיר משנה את האופן שבו אנו תופסים אותו ומותיר סוף פתוח ולא ברור, הנתון לפרשנותו של הבמאי או הקורא.

לפרשנותי, מניעיו של הדוכס מתבררים גם הם כמיניים, כמו אצל יתר הדמויות במחזה. הוא אינו שונה מהן — הוא פשוט בעל אמצעים גדולים יותר, שמאפשרים לו להפעיל מניפולציות מורכבות יותר על אחרים כדי לממש את רצונו.

איזבלה היא הקורבן של העולם הזה. גם היא אינה חפה לחלוטין מחטא, אך המציאות דוחקת אותה לנוע בין דמויות שכל רצונן הוא להשתמש בה למען טובתן האישית.

שייקספיר נע במחזה הזה בין רגעים קומיים שמרגישים לעיתים כמו דיאלוגים של גראוצ'ו מרקס, לבין עלילה מפותלת ומבנה מרהיב, המאוכלסים בדמויות מורכבות ואנושיות ובתובנות פילוסופיות על היצר המיני ועל מערכת החוקים החברתית.

עוד יצירה מרהיבה של היוצר הדגול — פשוט נהדר

אני אתחיל עם ההצדקה. כי ספר פרוזה שיש בו שבע מאות ועשרים עמודים צריך הצדקה טובה כדי לקרוא אותו. ובכן, זה לא ספר אחד אלא טרילוגיה, שלושה ספרים. אולי בכריכה אחת אבל עדיין טרילוגיה. חוץ מזה מדובר בסאגה רב דורית וזו הצדקה נוספת. בשם הספר מדובר על שלושה דורות, אבל זה אפילו יותר ולמעשה מוזכרים חמישה דורות.

מצאתי את הספר בספריית הרחוב החדשה, המאורגנת ומסודרת שיש בה יד נעלמה שמארגנת ומסדרת את הספרים ודואגת שלא יהיו שם שמאטעס מיותרים. כריכת הספר אינה כמו זו שנראית כאן אלא תצלום של העיר צפת. אפשר אולי לשייך את הספר לסדרת נצחיה קוראת ציונות, למרות שזו היסטורייה של היישוב הישן בארץ והם לא שייכים לציונות.אבל זו עדיין התיישבות יהודית בארץ.

הספא מתחיל בראשית המאה התשע עשרה, עת אלמן מבוגר בשם חיים כ"ץ מגיע לצפת על מנת לבלות בה את ימיו האחרונים ולהיקבר בה. אלא שאיש צריך אחזקת בית ואף אישה לא הסכימה לבוא לביתו של גבר יחיד מפאת הרינונים. לט יהודיות ולא ערביות. הבית מלוכלך ועוזרת בית אין ועל כן בלית ברירה שידכו לו את גיטל האלמנה נטולת הילדים. רק כדי שטכנית היא תוכל להכין את ארוחותיו ולטפח את ביתו. כך היא אכן עושה, אלא שמיום ליום גם הגוף והביולוגיה עושים את שלהם ולבסוף גיטל הרה ויולדת לחיים בן לזקוניו. הילד אלעזר גדל וחובר לבעל תשובה תמהוני שמלמד אותו חוכמת רפואה וכך הוא הופך לרופא הלא רשמי של היישוב היהודי בצפת.

זה ספר תולדות משפחת כ"ץ וקורותיה לדורותיה בעיר צפת. ודרך המשפחה מוביל אותנו יהושע בר יוסף בקורותיה של צפת, מתחילת המאה ה-19 ועד לסיום מלחמת העולם הראשונה. בין רעידות אדמה, הילולות ל"ג בעומר במירון, תקופות שפע, תקופות עוני ומגפות. יהושע בר יוסף מתאר אנשים שחיים על התורה וכספי החלוקה, חיים בדרך התורה, מחפשים דרך רוחנית, חלקם מנסים להתפרנס בחקלאות או באומנות כזו או אחרת, וחיים בבתי אבן עם קשתות ומיעוט רהיטים. הוא מתאר עולם שבו נערים ונערות מתחתנים בגיל צעיר וכמעט בלי להכיר זה את זו, ילדים שנולדים בבית, ילדים חולים ומתים, אנשי רוח ומשוגעים, אנשי עמל ועבודה, אימהות שעמלות ועובדות קשה, ועוד ועוד.

בר יוסף מיטיב לראות ומיטיב לספר, הוא מצייר במילים את הדמויות השונות, את רגשותיהם ומניעיהם. הוא מתאר את הטבע הסובב את צפת את חלוף העונות והזמנים ומשקף את האנשים בטבע ואת הטבע באנשים. סוף הספר עצוב וכואב מנשוא ובכל זאת הספר ראוי כמו גם ספר ההמשך העוסק בעמידתה של העיר במלחמת השחרור. איכשהו יצא לי לאחרונה רצף ספרים טובים, וגם זה ספר קסום ממש.

ספר טוב מאוד אני אוהב את הספר ממש

ספר מעורר מחשבה על המין האנושי ובכלל! הספר הזה בעיני עונה על הגדרת "מדע בדיוני טהור" יש בו את האלמנט של העתיד, עם ההתקדמות הטכנולוגית, ויש בו את השאלות על האנושות שמלוות את ספרות המד"ב לאורך הדורות, ויש בו גם תפיסות תרבותיות מתקדמות על דת, פוליטיקה, שימוש בטכנולוגיה, ועוד...
הסיפור נכתב בסוף שנות ה50' של המאה ה20' והוא מספר על תחילת שנות ה20' של המאה ה22', וזה פער די רציני ששקלי הצליח להתגבר עליו בהרבה חלקים אבל לא בכל, יש דברים שהוא פשוט לא הצליח לדמיין שישתנו, כמו שימוש בנייר כפלט ממוחשב, או שימוש בביטויים מתקופתו שקצת אבד עליהם הכלח. אבל בפער השנים יש כאן יצירה מעולה, עם ניצוץ של גאונות של לראות את החיים מאתיים שנים מאוחר יותר בציר הזמן, וזה היה פשוט תענוג לקרוא.
הסיפור עוקב אחרי דמותו של אדם משנות ה50' שמוחו קופץ בזמן קדימה אל המאה ה22', והוא נאלץ להתמודד עם שאלות ומחשבות שונות, עם תרבות ותקשורת שונה, עם גאדג'טים מטורפים ובעיקר עם תפיסות עולם אחרות לחלוטין ממה שהוא היה רגיל אליהן בחייו, עד שהוא מוצא שיש אנשים שמתרפקים על הנוסטלגיה ואליהם הוא יכול קצת להתחבר. העלילה היא רבגונית ברעיונותיה, היא מלאה בכל טוב של ההתפתחות האנושית, והתיאורים של שקלי נפלאים, וזה מותח, מרגש, מהנה, מעלה תהיות ומעורר מחשבות ושומר על מתח ונגיעות הומור עד לסוף.
תהנו...

הרקע לסיפור הוא עולם עתידי פוסט אפוקליפטי, דומה לעולם של סדרת "מקס הזועם". לאחר מלחמת עולם גרעינית, שהרסה את רוב העולם בשלושה ימים, וגרמה לשינויים אדירים, הן באקלים, הן בסביבה, והן בבעלי החיים המוטנטיים שנוצרו - מנסים בני האדם להמשיך ולחיות, מרוכזים בעיקר בשתי ערים גדולות, שהן האחרונות שנותרו ביבשת אמריקה. שתי ערים אלו הן למעשה כל מה שנותר מהציוויליזציה המערבית ביבשת אמריקה. מצד אחד, לוס אנג'לס שבקליפורניה, ומהצד השני בוסטון. עקב הרוחות האדירות והקטלניות מאז המלחמה, אין שום אפשרות לטוס יותר על פני כדור הארץ, ומשום מה גם לא ניתן ליצור קשר אלחוטי. הדרך היבשתית בין שתי הערים כמעט בלתי אפשרית, וכל ניסיון לעבור אותה נחשב להתאבדות. קשר טלפוני ביניהן אינו קיים גם הוא. בבוסטון פורצת מגיפה חדשה. תרכיבי החיסון והתרופה היחידים שקיימים עבור מגיפה זו מצויים רק בלוס אנג'לס. מכל המתנדבים שיצאו לדרך, כדי לנסות להביא את התרכיבים, שרד רק אדם אחד, וגם הוא נפטר מפצעיו לאחר שהגיע לקליפורניה, ספוג בקרינה רדיואקטיבית. כל מה שהוא הספיק לעשות היה להודיע על המצב הנורא ששורר בבוסטון עקב המגיפה. הרשויות בלוס אנג'לס מנסות לגייס נהגים מתנדבים בתשלום, שיסכימו להעביר את התרכיבים לבוסטון דרך "נתיב התופת". הרשויות גם מוכנות לתת חנינה, לטאנר, פושע שנחשב לנהג הטוב ביותר, שמרצה את עונש המאסר הארוך שנגזר עליו. כך מתחיל סיפור המסע של טאנר, שנאלץ לצאת בעל כורחו לנסות לעבור את "נתיב התופת", ולהעביר את תרכיבי החיסון/תרופה, שרק הם יוכלו להציל את מי שנותרו עדיין בחיים מאוכלוסיית בוסטון.

הספר כתוב היטב בסגנונו של זילאזני, ואי אפשר שלא לחוש במוטיבים האפלים שמלווים אותו, תיאורי הסביבה, הנוף, האקלים, והאנשים עצמם. התיאורים של המסע מזכירים קצת לפעמים את המעבר דרך הצללים ויצירת היקומים השונים בסדרת ספרי אמבר. כל זאת, בספר שלהזכירכם, חף מכל שמץ של פנטזיה.

בסופו של יום, נהניתי לקרוא את הספר, ולהיכנס לעולם שהוא מתאר, למרות כל הזוועות שבו. זילאזני מיטיב להמחיש שגם בתוך האפוקליפסה יש תקווה. במיוחד בשיחה שנערכה בינו לבין ילד שפגש בדרכו. הילד חולם להיות טייס. טאנר מסביר לו שייאלץ לוותר על חלומו כי לא ניתן לטוס יותר. הדיאלוג עם הילד מוביל את טאנר להבין שבעצם לא ניתן לחזות את העתיד ושאסור לוותר על החלומות שלנו. כך גם טאנר עצמו ויתר על החלום שהיה לו כשהיה ילד, ובסופו של דבר הפך למנהיג חבורת אופנוענים אנרכיסטים פורעי חוק. ייתכן שרוב בני האדם היו חולמים לפעמים, לשבור את כל המוסכמות כמו טאנר, ולנהוג כרצונם. יחד עם זאת, הדמות של טאנר משתנה במהלך הסיפור והמסע, ואנו רואים כיצד נבל גמור, שלא היה אכפת לו מאף אדם אחר (חוץ מאחיו ומשפחתו), שביצע פשעים להנאתו - הופך לאט לאט לגיבור אמיתי, שמוכן להקריב את חייו עבור הצלת אחרים. ואולי הוא היה גיבור מאז ומתמיד, ורק החברה היא זו שגרמה לו להפוך לנבל?
מבחינה ספרותית, אם חושבים על התקופה שבה זילאזני כתב את הספר, אי אפשר שלא לראות קווי דמיון בין טאנר לבין הסופר ז'אן ז'נה. בנוסף לאישיותו האנרכיסטית של טאנר, גם ז'נה זכה לחנינה, לאחר שבשנת 1948 הורשע בגניבה בפעם העשירית, והועמד בפני מאסר עולם אוטומטי, אך משלחת סופרים ידועה פנתה בשמו לנשיא הרפובליקה הצרפתית, בבקשה לחנינה גורפת עבורו מכל עבירות העבר. אין ספק שטאנר עבר מטמורפוזה במהלך הספר, אך בניגוד לגיבוריו של ז'אן ז'אנה, שלעולם אינם מצליחים לממש את הפוטנציאל שלהם ולהשתלב בחברה, נראה שסיכוייו של טאנר גבוהים יותר להצליח.
בקיצור, כדאי לקרוא.

הריוט הגיע לחבל יורקשייר שבאנגליה כבחור צעיר, לאחר תום לימודי הווטרינריה שלו. הוא מוצא מעסיק, מתיישב במקום, מתחתן עם בת המקום, וטיפוליו בחיות בכל גודל - מציפור שיר ועד פר השועט בכוונה לרומסו - לא נקטעים במשך שנות יובל, אלא כשהוא מגויס לחיל האוויר הבריטי במלחמת העולם השניה. הוא הופך לחלק בלתי נפרד מהנוף - ומעולם האסוציאציות שלי. כשאני רוצה להגיד על משהו שהוא מלוכלך (פניה של בתי בת השנתיים אחרי ארוחה ממוצעת), אני אומר "משל ניגב את החלון בפגרה של תרנגולת", ואשתי מבינה מיד. גם היא מחובבי הריוט.)

נסיעה צפויה לוויאט־נאם הביאה אותי לקרוא את האוטוביוגרפיה שכתב גנרל ואסטמורלנד, מפקד הכוחות האמריקניים במלחמת ויאט־נאם. ספרו הוא מסמך חריף, מאיר עיניים ומלא תובנות, הגם שהוא אפולוגטי, ובעיקר מתחמק מהודאה בתבוסה. במילים אחרות, לדבריו הניתוח הצליח, זה רק החולה שמת. 

"מפקד חייב לצפות מראש לא רק בעיות ומסעים אפשריים של האויב, אלא גם הזדמנויות. הוא חייב להיות מוכן לנצל תבוסת האויב, כדי להגביר את ההצלחה" (עמ׳ 318). 

לספר "חייל מדווח" מאת גנרל ויליאם ואסטמורלנד (הוצאת מערכות, שנת 1979), האוטוביוגרפיה שכתב מי שהיה מפקד הכוחות האמריקניים בשנים החשובות ביותר במלחמת ויאט־נאם, הגעתי בעקבות נסיעה צפויה לוויאט־נאם.

ואסטמורלנד החל את שירותו כמפקד גדוד תותחנים במלחמת העולם השנייה, אך מאחר והשתוקק "להיות צנחן מאז שירותו בפורט בראג" (עמ׳ 21), התנדב לכוחות המוטסים לאחר המלחמה ופיקד "במשך קצת יותר משנה על רגימנט הצנחנים ה־504" (עמ׳ 23). במלחמת קוריאה שימש כ"מפקד צוות־הקרב המוטס ה־187" (עמ׳ 25).

במהלך מלחמת העולם השנייה פגש המחבר בסיציליה "קולונל דינאמי, צעיר, שפיקד על רגימנט צנחנים של הדיביזיה המוטסת ה־82; היה זה ג׳יימס מ. גאבין, שהיה לאחר־מכן מפקד הדיביזיה" (עמ׳ 21). השניים היו לידידים קרובים ולימים סיפר לו גנרל גאבין על מקרה משעשע שקרה לו כאשר הוזמן להרצות במכללת חיל האוויר. מפקד המכללה, קצין בדרגת גנרל, הציגו כאדם "שנכנס להיסטוריה כטקטיקן וכאסטרטג; אחד מגדולי החיילים שבכל הזמנים" (עמ׳ 21). אולם אז חזר הגנרל שוב ושוב על המשפט בדבר היות המרצה אחד מגדולי החיילים שבכל הזמנים ולבסוף אמר "לכל הרוחות, מה בעצם שמך?" (עמ׳ 21).

כשפיקד על האקדמיה הצבאית ואסט־פוינט, זכו החניכים למספר הרצאות אורח שנשאו אישים בולטים בממשל ובצבא. כך למשל, נאם בפני הצוערים הגנרל דאגלס מק־ארתור שהדגיש בפניהם ציווי שנכון למפקדים בכל הצבאות:

"משימתכם נשארת קבועה, מוחלטת וללא שינוי – לנצח במלחמותינו. כל דבר אחר בקריירות המקצועיות שלכם אינו אלא מתלווה ליעוד חיוני זה. אין פירושו של דבר שאתם מחרחרי מלחמה. אדרבה, החייל, יותר מכל אדם אחר, מתפלל לשלום, כי הוא נפגע בפגעי המלחמה הקשים ביותר ונושא את צלקותיה העמוקות ביותר" (עמ׳ 33).

מרצה בולט אחר היה הנשיא ג׳ון פ. קנדי, שבישר על סוג מלחמה "חדש באינטנסיביות שלו אולם ישן במקורו – מלחמה של אנשי גרילה, חתרנים, מתקוממים, רוצחים; מלחמה על ידי מארב במקום קרב פתוח, הסתננות במקום תקיפה, חתירה לניצחון באמצעות ערעור האויב והתשתו במקום כניסה לקרב עמו" (עמ׳ 36). קנדי ציין בפניהם כי כאשר האויב נראה לעין וניתן לאתרו וללחום בו בשדה הקרב הרי שזהו אתגר פשוט יחסית, גם אם לא קל. אך עימות "איטי, ממושך, עם אויב נסתר, לרוב תהייה זו בוודאי לחימה קשה…" (עמ׳ 36).

לקרוא ולחשוב על המלחמות שבהן לוחמת ישראל כבר כמה עשורים, משהיית צה"ל בלבנון ועד ל"חרבות ברזל". כך או כך, בשנת 1964 מונה ואסטמורלנד למפקד פיקוד הסיוע הצבאי בוויאט־נאם (MACV) ופגש בדיוק בסוג המלחמה שתיאר קנדי.

ואסטמורלנד נחשב לאביה של שיטת הלחימה "חפש והשמד" וגם למי שיישם את הגישה לפיה ההישג המדיד היחידי הוא ספירת הגופות של חיילי אויב, או במילים פשוטות, כמה הרגנו? גישה שהביאה לדיווחים מנופחים בדבר פגיעה בכוחות האויב ושבינה לבין ניצחון במלחמה אין ממש. הגם שפגיעה קשה באויב היא רכיב הכרחי באסטרטגיה יעילה, היא אינה יכולה להיות חזות הכל.

כדוגמה ללחימת הכוחות בפיקודו, ראוי להזכיר את קרב איא דראנג, שהתרחש בנובמבר 1965 והיה לאחד הקרבות הקשים ביותר במלחמה (לקריאה נוספת מומלצים הספר והסרט "חיילים היינו"). עיקר הלחימה הוטלה על "הגדוד ה־1, מרגימנט הפרשים ה־7, בפיקודו של לויטננט־קולונל הרולד מור, הצעיר, ששירת אצלי בדיביזיה המוטסת ה־82 בפורט בראג כסגן־משנה" (עמ׳ 142).

"גדודו של מור הוטס במסוקים אל שטח־נחיתה מכוסה עשב־פיל בגובה קומת אדם, זרוע תלי נמלים, והונחת כמעט ישירות על שניים מהריגמנטים הצפון־ויאט־נאמיים. אלה נטשו מייד את התקפתם על פליימי ותקפו את גדודו של מור" (עמ׳ 142). ואסטמורלנד ציין כי "בלחימה מן העזות ביותר, שידעו גייסות אמריקניים אי־פעם, הדפו אנשיו של מור בעזרת יתר כוחות הבריגדה ה־3 התקפה צפון־ויאט־נאמית אחת – ובעקבותיה – שניה – במשך ששה ימים, מה־14 בנובמבר עד ל־19" (עמ׳ 142).

"תקיפות מטוסי בי־52, שנערכו מדי יום בסביבות הר צ׳ופונג, היו השימוש הראשון במפציצים הגדולים לצורך סיוע טקטי ישיר לגייסות היבשה. עם שוך הקרבות, כאשר נסוגו כל שלושת הרגימנטים לקמבודיה, השאירו מאחוריהם יותר מ־1,300 הרוגים" (עמ׳ 142). במודיעין שהושג מאוחר יותר ניכר כי צפון־ויאט־נאם "הודה באבידות הכבדות, אך הצדיק אותן בטענו כי הלקחים שנלמדו היו שקולים כנגד מותם של מאה אלף איש" (עמ׳ 142).

ואסטמורלנד, שנכח בתחקירי הרגימנט, ציין בספר כי לויטננט־קולונל מור קבע בסופם כי הניצחון הקרב באיא דראנג הושג תודות ל"חיילים אמיצים וה־מ־16" (עמ׳ 143). יש בכך מן הצדק. הקרב הוא אחד מאותם מקרים שבהם עם כל כח האש מי שמנצח בקרב הם "המגפיים שעל הקרקע".

מעניין לקרוא בספר שואסטמורלנד פיקד במלחמה גם על כוחות דרום ויאט־נאמיים, דרום קוריאנים, תאילנדים ניו־זילנדים ואוסטרלים. מאיכות הלחימה של האחרונים התרשם במיוחד. כך למשל, מלחימת גדוד חי"ר אוסטרלי בלונג טאן בסוף קיץ 1966 (שעליו מבוסס הסרט המצוין "סכנה קרובה").

"שעה שפלוגה סרקה מטע גומי ונתקלה חזיתית בכוח אויב שמנה 1,500 איש. בגשם מונסון מסנוור, שמנע סיוע אוויר טקטי, הדפה הפלוגה שמנתה מעט מעל למאה לוחמים גלי התקפה זה אחר זה, במשך שלוש שעות. משאזלה תחמושתם יצאו טייסי מסוקים אוסטרליים לתספק אותם למרות אש האויב העזה והגשם השוטף. מאחר והגשמים העזים השתיקו כל רעש, עלה בידי שתי פלוגות על גבי נגמ"שים להתקרב אל הפלוגה המותקפת בטרם גילו אותן ה־וי.סי. כשתקף כוח התיגבור, נסוג האויב והותיר אחריו 265 הרוגים. לאוסטרלים אבדו 17 הרוגים, מרביתם ברגעי ההיתקלות הראשונים" (עמ׳ 234).

למרות ניסיונות אפולוגטיים של המחבר לתאר את כוחותיו כמי שהיו ערוכים למתקפת הטאט, שהחלה ב-30 בינואר 1968 (יומה הראשון של תחילת השנה הירחית, חג הטאט אשר נקרא גם "חג האביב"), הרי שהוויאט־קונג (שכונו וי.סי או צ׳ארלי) וצבא צפון־ויאט־נאם השיגו הפתעה מלאה. באנדרלמוסיה שנוצרה באותו לילה ראשון של המתקפה, כל יחידה הייתה לעצמה כנגד האויב. לקרוא על כך כיום, נוכח מתקפת הפתע של חמאס ב־7 באוקטובר 2023, מרגיש מוכר להטריד.

בתגובה הפעיל ואסטמורלנד עוצמת אש אדירה כדי להדוף את המתקפה. כך למשל, באופן שבו התמודד עם המצור שהטילו כוחות צבא צפון ויאט־נאם על בסיס הנחתים בקהא סאן וקבע כי היא לא תהיה עוד דיאן ביאן פו (בהתייחסו לתבוסת הצרפתים שכותרו באורח דומה 14 שנים קודם לכן). אמנם, כתב, הצפון־ויאט־נאמים "עשויים לנסות להפוך את קהא סאן לדיאן ביאן פו שנייה; אולם, היינו מודעים לשוני הבולט שבשני המצבים ומשוכנעים, שנוכל להחזיק בקהא סאן בכוח־יבשה קטן יחסית, אם הוא נתמך בעוצמת־אש כבירה" (עמ׳ 303).

ואסטמורלנד הקצה סיוע אווירי צמוד היקף חסר תקדים ויזם את מבצע "פגאסוס", נחיתת סער מפתיעה במסוקים שתבצע דיביזיית הפרשים המוטסת ה־1 בפיקוד גנרל ג׳ון (ג׳אק) טולסון, קצין צנחנים עתיר ניסיון קרבי, על הגבעות הסמוכות לקהא סאן.

לדבריו, "הלחימה העזה ביותר בקהא סאן התנהלה סביב המוצבים המרוחקים על ראשי הגבעות. ברור היה שהצפון ויאט־נאמים שאפו להשתלט על ראשי הגבעות, בטרם יתקפו את הבסיס עצמו, אך מול הנחתים שגילו כדרכם אומץ־לב רב, לא היה להם כל סיכוי להצליח. ב־1 באפריל פתחה דיביזיית הפרשים ה־1, בפיקודו של ג׳אק טולסון, במבצע "פאגסוס", כדי להקים מחדש מגע־יבשתי נתקלה בהתנגדות אויב מינימלית. בו־בזמן נעו נחתים אמריקנים לאורך דרך מס׳ 9 מערבה, מטהרים ומתקנים את הכביש" (עמ׳ 313).

ואסטמורלנד כתב כי "אנשי גדוד ההנדסה ה־11 של הנחתים עשו מלאכה ראויה לציון, ושיגרתי להם דברי הערכה אישיים. כשהם קרבו אל קהא סאן, יצאו מן הבסיס אנשים מרגימנט הנחתים ה־26, והקימו מגע עם גדוד ההנדסה ה־11 ב־6 באפריל" (עמ׳ 313). המצור הוסר. 

לתפיסתו, "בפתחו במיתקפת הטאט שינה האויב באופן ברור את האסטרטגיה שלו – ממלחמה מתמשכת, ארוכה – אשר על פיה ערכתי עד אותה עת את תכניותי ואת מסעי – למלחמה קצרה, נועזת. במהלך זה החל כישלון חמור ואפילו טראומטי" (עמ׳ 318).

המתקפה הייתה כישלון צבאי. הצבא האמריקני הדף את הכוחות הפולשים, הביס אותם בכל קרב ופירק למעשה את הויאט־קונג ככוח לוחם. אבל מתקפת הטאט המחישה שלמערכה יש נדבכים חשובים לא פחות מן המתרחש בשדה הקרב, אחד מהם הוא הקרב על התודעה של הצד שכנגד. ניתן, כפי שהוכיחה מתקפת הטאט או מתקפת הפתע המצרית ב־1973, להפסיד בשדה הקרב ועדיין לרשום הישג תודעתי חשוב ואף לנצח את המערכה כולה. האמריקנים אולי ניצחו בוויאט־נאם בכל קרב, אבל הפסידו את המלחמה.

יש מי שתיאר את התקשורת בספרו כגורם תבוסתני, שאחראי לכך שבדעת הקהל האמריקנית נתפסה המערכה ככישלון. יש בביקורת הזו דמיון לא מבוטל לביקורת שהשמיעו תומכי הנשיא טראמפ (וגורמים בישראל) כנגד התקשורת כיום, אך תפקיד התקשורת הוא לשמש ככלב השמירה של הדמוקרטיה, לתאר דברים כהווייתם ולספר את האמת (למשל, שהמדינה מנהלת מערכה צבאית חסרת תוחלת שלא משרתת את האינטרסים שלה) גם כשהיא לא נעימה לאוזן. 

בעקבות מתקפת הטאט סיים ואסטמורלנד את תפקידו בוויאט־נאם, אולם האמריקנים אינם משליכים את אנשיהם כשאלו נכשלים כפי שנוטים לעשות במדינות אחרות (לא תמיד, את אדמירל האזבנד קימל, שפיקד על כוחות הצי בפרל הארבור שלחו הביתה, אבל מפקדים אחרים לאורך השנים שנכשלו אך לא התרשלו, נותרו בתפקידם ואף קודמו). את הניסיון היקר מפז שרכשו אותם מפקדים רותמים בצבא האמריקני לבניין כוח והכשרה. ואסטמורלנד, אם כן, קודם לראש מטה צבא היבשה.

בשנת 1970, כראש מטה הצבא, היה ואסטמורלנד מעורב בתכנון הפשיטה על מחנה השבויים בסון טאי, כ־37 ק"מ ממערב להאנוי. הכוח הפושט, בפיקוד קולונל ארתור ("הפר") סיימונס, כלל "מתנדבים מהכוחות המיוחדים ומחיל האוויר" (עמ׳ 278). ואכן, לאחר תקופת הכנות ממושכת, "הפשיטה נערכה ב־21 בנובמבר. היא בוצעה ללא פגם, איש לא אבד. הצרה היחידה הייתה: המחנה היה ריק" (עמ׳ 278). השבויים הוצאו ממנו זמן מה קודם לכן ועדיין הפשיטה היא דוגמה למחויבות אומה לאנשיה שבידי האויב, מחויבות מהסוג שהייתה אחת ממטרות המלחמה המרכזיות של ישראל במלחמת "חרבות ברזל".

בסיכום ספרו ציין המחבר כי "מחיר השגת החופש אינו זול לעולם, אך לא קיים מחיר קיומו של חופש. לעומת זאת אם אי־פעם עומד לקרות מעשה ויאט־נאם נוסף, חייבים להסביר לעם האמריקני בגילוי־לב מדוע הוא עומד להעשות, ומה טיב הקורבנות שיידרש לשאת בהם" (עמ׳ 382). זוהי הערה חשובה מאוד. כלומר, אומות מוכנות לשלם מחיר כבד להשגת אינטרסים כשברור להן מדוע נדרשת השגתם וכאשר הם מדידים וברי השגה. בוויאט־נאם לא יצאה ארצות הברית להשיג אינטרס שכזה והמלחמה התבררה כאיוולת. אבל אין זה אומר שתמיד זה יהיה כך.

ספרו של ואסטמורלנד מרתק וקולח, אך קשה להימלט מכך שמדובר בספר שבסיכומו של דבר מסתכם בציטוט של מאמן הפוטבול האמריקני וינס לומבארדי (שמשקף את עמדתם של שורה ארוכה של גנרלים מכל הזמנים): לא הפסדנו. המשחק נגמר לפני שהספקנו לנצח.

נסיעה צפויה לוויאט־נאם הביאה אותי לקרוא את האוטוביוגרפיה שכתב גנרל ואסטמורלנד, מפקד הכוחות האמריקניים במלחמת ויאט־נאם. ספרו הוא מסמך חריף, מאיר עיניים ומלא תובנות, הגם שהוא אפולוגטי, ובעיקר מתחמק מהודאה בתבוסה. במילים אחרות, לדבריו הניתוח הצליח, זה רק החולה שמת. 

"מפקד חייב לצפות מראש לא רק בעיות ומסעים אפשריים של האויב, אלא גם הזדמנויות. הוא חייב להיות מוכן לנצל תבוסת האויב, כדי להגביר את ההצלחה" (עמ׳ 318). 

לספר "חייל מדווח" מאת גנרל ויליאם ואסטמורלנד (הוצאת מערכות, שנת 1979), האוטוביוגרפיה שכתב מי שהיה מפקד הכוחות האמריקניים בשנים החשובות ביותר במלחמת ויאט־נאם, הגעתי בעקבות נסיעה צפויה לוויאט־נאם.

ואסטמורלנד החל את שירותו כמפקד גדוד תותחנים במלחמת העולם השנייה, אך מאחר והשתוקק "להיות צנחן מאז שירותו בפורט בראג" (עמ׳ 21), התנדב לכוחות המוטסים לאחר המלחמה ופיקד "במשך קצת יותר משנה על רגימנט הצנחנים ה־504" (עמ׳ 23). במלחמת קוריאה שימש כ"מפקד צוות־הקרב המוטס ה־187" (עמ׳ 25).

במהלך מלחמת העולם השנייה פגש המחבר בסיציליה "קולונל דינאמי, צעיר, שפיקד על רגימנט צנחנים של הדיביזיה המוטסת ה־82; היה זה ג׳יימס מ. גאבין, שהיה לאחר־מכן מפקד הדיביזיה" (עמ׳ 21). השניים היו לידידים קרובים ולימים סיפר לו גנרל גאבין על מקרה משעשע שקרה לו כאשר הוזמן להרצות במכללת חיל האוויר. מפקד המכללה, קצין בדרגת גנרל, הציגו כאדם "שנכנס להיסטוריה כטקטיקן וכאסטרטג; אחד מגדולי החיילים שבכל הזמנים" (עמ׳ 21). אולם אז חזר הגנרל שוב ושוב על המשפט בדבר היות המרצה אחד מגדולי החיילים שבכל הזמנים ולבסוף אמר "לכל הרוחות, מה בעצם שמך?" (עמ׳ 21).

כשפיקד על האקדמיה הצבאית ואסט־פוינט, זכו החניכים למספר הרצאות אורח שנשאו אישים בולטים בממשל ובצבא. כך למשל, נאם בפני הצוערים הגנרל דאגלס מק־ארתור שהדגיש בפניהם ציווי שנכון למפקדים בכל הצבאות:

"משימתכם נשארת קבועה, מוחלטת וללא שינוי – לנצח במלחמותינו. כל דבר אחר בקריירות המקצועיות שלכם אינו אלא מתלווה ליעוד חיוני זה. אין פירושו של דבר שאתם מחרחרי מלחמה. אדרבה, החייל, יותר מכל אדם אחר, מתפלל לשלום, כי הוא נפגע בפגעי המלחמה הקשים ביותר ונושא את צלקותיה העמוקות ביותר" (עמ׳ 33).

מרצה בולט אחר היה הנשיא ג׳ון פ. קנדי, שבישר על סוג מלחמה "חדש באינטנסיביות שלו אולם ישן במקורו – מלחמה של אנשי גרילה, חתרנים, מתקוממים, רוצחים; מלחמה על ידי מארב במקום קרב פתוח, הסתננות במקום תקיפה, חתירה לניצחון באמצעות ערעור האויב והתשתו במקום כניסה לקרב עמו" (עמ׳ 36). קנדי ציין בפניהם כי כאשר האויב נראה לעין וניתן לאתרו וללחום בו בשדה הקרב הרי שזהו אתגר פשוט יחסית, גם אם לא קל. אך עימות "איטי, ממושך, עם אויב נסתר, לרוב תהייה זו בוודאי לחימה קשה…" (עמ׳ 36).

לקרוא ולחשוב על המלחמות שבהן לוחמת ישראל כבר כמה עשורים, משהיית צה"ל בלבנון ועד ל"חרבות ברזל". כך או כך, בשנת 1964 מונה ואסטמורלנד למפקד פיקוד הסיוע הצבאי בוויאט־נאם (MACV) ופגש בדיוק בסוג המלחמה שתיאר קנדי.

ואסטמורלנד נחשב לאביה של שיטת הלחימה "חפש והשמד" וגם למי שיישם את הגישה לפיה ההישג המדיד היחידי הוא ספירת הגופות של חיילי אויב, או במילים פשוטות, כמה הרגנו? גישה שהביאה לדיווחים מנופחים בדבר פגיעה בכוחות האויב ושבינה לבין ניצחון במלחמה אין ממש. הגם שפגיעה קשה באויב היא רכיב הכרחי באסטרטגיה יעילה, היא אינה יכולה להיות חזות הכל.

כדוגמה ללחימת הכוחות בפיקודו, ראוי להזכיר את קרב איא דראנג, שהתרחש בנובמבר 1965 והיה לאחד הקרבות הקשים ביותר במלחמה (לקריאה נוספת מומלצים הספר והסרט "חיילים היינו"). עיקר הלחימה הוטלה על "הגדוד ה־1, מרגימנט הפרשים ה־7, בפיקודו של לויטננט־קולונל הרולד מור, הצעיר, ששירת אצלי בדיביזיה המוטסת ה־82 בפורט בראג כסגן־משנה" (עמ׳ 142).

"גדודו של מור הוטס במסוקים אל שטח־נחיתה מכוסה עשב־פיל בגובה קומת אדם, זרוע תלי נמלים, והונחת כמעט ישירות על שניים מהריגמנטים הצפון־ויאט־נאמיים. אלה נטשו מייד את התקפתם על פליימי ותקפו את גדודו של מור" (עמ׳ 142). ואסטמורלנד ציין כי "בלחימה מן העזות ביותר, שידעו גייסות אמריקניים אי־פעם, הדפו אנשיו של מור בעזרת יתר כוחות הבריגדה ה־3 התקפה צפון־ויאט־נאמית אחת – ובעקבותיה – שניה – במשך ששה ימים, מה־14 בנובמבר עד ל־19" (עמ׳ 142).

"תקיפות מטוסי בי־52, שנערכו מדי יום בסביבות הר צ׳ופונג, היו השימוש הראשון במפציצים הגדולים לצורך סיוע טקטי ישיר לגייסות היבשה. עם שוך הקרבות, כאשר נסוגו כל שלושת הרגימנטים לקמבודיה, השאירו מאחוריהם יותר מ־1,300 הרוגים" (עמ׳ 142). במודיעין שהושג מאוחר יותר ניכר כי צפון־ויאט־נאם "הודה באבידות הכבדות, אך הצדיק אותן בטענו כי הלקחים שנלמדו היו שקולים כנגד מותם של מאה אלף איש" (עמ׳ 142).

ואסטמורלנד, שנכח בתחקירי הרגימנט, ציין בספר כי לויטננט־קולונל מור קבע בסופם כי הניצחון הקרב באיא דראנג הושג תודות ל"חיילים אמיצים וה־מ־16" (עמ׳ 143). יש בכך מן הצדק. הקרב הוא אחד מאותם מקרים שבהם עם כל כח האש מי שמנצח בקרב הם "המגפיים שעל הקרקע".

מעניין לקרוא בספר שואסטמורלנד פיקד במלחמה גם על כוחות דרום ויאט־נאמיים, דרום קוריאנים, תאילנדים ניו־זילנדים ואוסטרלים. מאיכות הלחימה של האחרונים התרשם במיוחד. כך למשל, מלחימת גדוד חי"ר אוסטרלי בלונג טאן בסוף קיץ 1966 (שעליו מבוסס הסרט המצוין "סכנה קרובה").

"שעה שפלוגה סרקה מטע גומי ונתקלה חזיתית בכוח אויב שמנה 1,500 איש. בגשם מונסון מסנוור, שמנע סיוע אוויר טקטי, הדפה הפלוגה שמנתה מעט מעל למאה לוחמים גלי התקפה זה אחר זה, במשך שלוש שעות. משאזלה תחמושתם יצאו טייסי מסוקים אוסטרליים לתספק אותם למרות אש האויב העזה והגשם השוטף. מאחר והגשמים העזים השתיקו כל רעש, עלה בידי שתי פלוגות על גבי נגמ"שים להתקרב אל הפלוגה המותקפת בטרם גילו אותן ה־וי.סי. כשתקף כוח התיגבור, נסוג האויב והותיר אחריו 265 הרוגים. לאוסטרלים אבדו 17 הרוגים, מרביתם ברגעי ההיתקלות הראשונים" (עמ׳ 234).

למרות ניסיונות אפולוגטיים של המחבר לתאר את כוחותיו כמי שהיו ערוכים למתקפת הטאט, שהחלה ב-30 בינואר 1968 (יומה הראשון של תחילת השנה הירחית, חג הטאט אשר נקרא גם "חג האביב"), הרי שהוויאט־קונג (שכונו וי.סי או צ׳ארלי) וצבא צפון־ויאט־נאם השיגו הפתעה מלאה. באנדרלמוסיה שנוצרה באותו לילה ראשון של המתקפה, כל יחידה הייתה לעצמה כנגד האויב. לקרוא על כך כיום, נוכח מתקפת הפתע של חמאס ב־7 באוקטובר 2023, מרגיש מוכר להטריד.

בתגובה הפעיל ואסטמורלנד עוצמת אש אדירה כדי להדוף את המתקפה. כך למשל, באופן שבו התמודד עם המצור שהטילו כוחות צבא צפון ויאט־נאם על בסיס הנחתים בקהא סאן וקבע כי היא לא תהיה עוד דיאן ביאן פו (בהתייחסו לתבוסת הצרפתים שכותרו באורח דומה 14 שנים קודם לכן). אמנם, כתב, הצפון־ויאט־נאמים "עשויים לנסות להפוך את קהא סאן לדיאן ביאן פו שנייה; אולם, היינו מודעים לשוני הבולט שבשני המצבים ומשוכנעים, שנוכל להחזיק בקהא סאן בכוח־יבשה קטן יחסית, אם הוא נתמך בעוצמת־אש כבירה" (עמ׳ 303).

ואסטמורלנד הקצה סיוע אווירי צמוד היקף חסר תקדים ויזם את מבצע "פגאסוס", נחיתת סער מפתיעה במסוקים שתבצע דיביזיית הפרשים המוטסת ה־1 בפיקוד גנרל ג׳ון (ג׳אק) טולסון, קצין צנחנים עתיר ניסיון קרבי, על הגבעות הסמוכות לקהא סאן.

לדבריו, "הלחימה העזה ביותר בקהא סאן התנהלה סביב המוצבים המרוחקים על ראשי הגבעות. ברור היה שהצפון ויאט־נאמים שאפו להשתלט על ראשי הגבעות, בטרם יתקפו את הבסיס עצמו, אך מול הנחתים שגילו כדרכם אומץ־לב רב, לא היה להם כל סיכוי להצליח. ב־1 באפריל פתחה דיביזיית הפרשים ה־1, בפיקודו של ג׳אק טולסון, במבצע "פאגסוס", כדי להקים מחדש מגע־יבשתי נתקלה בהתנגדות אויב מינימלית. בו־בזמן נעו נחתים אמריקנים לאורך דרך מס׳ 9 מערבה, מטהרים ומתקנים את הכביש" (עמ׳ 313).

ואסטמורלנד כתב כי "אנשי גדוד ההנדסה ה־11 של הנחתים עשו מלאכה ראויה לציון, ושיגרתי להם דברי הערכה אישיים. כשהם קרבו אל קהא סאן, יצאו מן הבסיס אנשים מרגימנט הנחתים ה־26, והקימו מגע עם גדוד ההנדסה ה־11 ב־6 באפריל" (עמ׳ 313). המצור הוסר. 

לתפיסתו, "בפתחו במיתקפת הטאט שינה האויב באופן ברור את האסטרטגיה שלו – ממלחמה מתמשכת, ארוכה – אשר על פיה ערכתי עד אותה עת את תכניותי ואת מסעי – למלחמה קצרה, נועזת. במהלך זה החל כישלון חמור ואפילו טראומטי" (עמ׳ 318).

המתקפה הייתה כישלון צבאי. הצבא האמריקני הדף את הכוחות הפולשים, הביס אותם בכל קרב ופירק למעשה את הויאט־קונג ככוח לוחם. אבל מתקפת הטאט המחישה שלמערכה יש נדבכים חשובים לא פחות מן המתרחש בשדה הקרב, אחד מהם הוא הקרב על התודעה של הצד שכנגד. ניתן, כפי שהוכיחה מתקפת הטאט או מתקפת הפתע המצרית ב־1973, להפסיד בשדה הקרב ועדיין לרשום הישג תודעתי חשוב ואף לנצח את המערכה כולה. האמריקנים אולי ניצחו בוויאט־נאם בכל קרב, אבל הפסידו את המלחמה.

יש מי שתיאר את התקשורת בספרו כגורם תבוסתני, שאחראי לכך שבדעת הקהל האמריקנית נתפסה המערכה ככישלון. יש בביקורת הזו דמיון לא מבוטל לביקורת שהשמיעו תומכי הנשיא טראמפ (וגורמים בישראל) כנגד התקשורת כיום, אך תפקיד התקשורת הוא לשמש ככלב השמירה של הדמוקרטיה, לתאר דברים כהווייתם ולספר את האמת (למשל, שהמדינה מנהלת מערכה צבאית חסרת תוחלת שלא משרתת את האינטרסים שלה) גם כשהיא לא נעימה לאוזן. 

בעקבות מתקפת הטאט סיים ואסטמורלנד את תפקידו בוויאט־נאם, אולם האמריקנים אינם משליכים את אנשיהם כשאלו נכשלים כפי שנוטים לעשות במדינות אחרות (לא תמיד, את אדמירל האזבנד קימל, שפיקד על כוחות הצי בפרל הארבור שלחו הביתה, אבל מפקדים אחרים לאורך השנים שנכשלו אך לא התרשלו, נותרו בתפקידם ואף קודמו). את הניסיון היקר מפז שרכשו אותם מפקדים רותמים בצבא האמריקני לבניין כוח והכשרה. ואסטמורלנד, אם כן, קודם לראש מטה צבא היבשה.

בשנת 1970, כראש מטה הצבא, היה ואסטמורלנד מעורב בתכנון הפשיטה על מחנה השבויים בסון טאי, כ־37 ק"מ ממערב להאנוי. הכוח הפושט, בפיקוד קולונל ארתור ("הפר") סיימונס, כלל "מתנדבים מהכוחות המיוחדים ומחיל האוויר" (עמ׳ 278). ואכן, לאחר תקופת הכנות ממושכת, "הפשיטה נערכה ב־21 בנובמבר. היא בוצעה ללא פגם, איש לא אבד. הצרה היחידה הייתה: המחנה היה ריק" (עמ׳ 278). השבויים הוצאו ממנו זמן מה קודם לכן ועדיין הפשיטה היא דוגמה למחויבות אומה לאנשיה שבידי האויב, מחויבות מהסוג שהייתה אחת ממטרות המלחמה המרכזיות של ישראל במלחמת "חרבות ברזל".

בסיכום ספרו ציין המחבר כי "מחיר השגת החופש אינו זול לעולם, אך לא קיים מחיר קיומו של חופש. לעומת זאת אם אי־פעם עומד לקרות מעשה ויאט־נאם נוסף, חייבים להסביר לעם האמריקני בגילוי־לב מדוע הוא עומד להעשות, ומה טיב הקורבנות שיידרש לשאת בהם" (עמ׳ 382). זוהי הערה חשובה מאוד. כלומר, אומות מוכנות לשלם מחיר כבד להשגת אינטרסים כשברור להן מדוע נדרשת השגתם וכאשר הם מדידים וברי השגה. בוויאט־נאם לא יצאה ארצות הברית להשיג אינטרס שכזה והמלחמה התבררה כאיוולת. אבל אין זה אומר שתמיד זה יהיה כך.

ספרו של ואסטמורלנד מרתק וקולח, אך קשה להימלט מכך שמדובר בספר שבסיכומו של דבר מסתכם בציטוט של מאמן הפוטבול האמריקני וינס לומבארדי (שמשקף את עמדתם של שורה ארוכה של גנרלים מכל הזמנים): לא הפסדנו. המשחק נגמר לפני שהספקנו לנצח.

נסיעה צפויה לוויאט־נאם הביאה אותי לקרוא את האוטוביוגרפיה שכתב גנרל ואסטמורלנד, מפקד הכוחות האמריקניים במלחמת ויאט־נאם. ספרו הוא מסמך חריף, מאיר עיניים ומלא תובנות, הגם שהוא אפולוגטי, ובעיקר מתחמק מהודאה בתבוסה. במילים אחרות, לדבריו הניתוח הצליח, זה רק החולה שמת. 

"מפקד חייב לצפות מראש לא רק בעיות ומסעים אפשריים של האויב, אלא גם הזדמנויות. הוא חייב להיות מוכן לנצל תבוסת האויב, כדי להגביר את ההצלחה" (עמ׳ 318). 

לספר "חייל מדווח" מאת גנרל ויליאם ואסטמורלנד (הוצאת מערכות, שנת 1979), האוטוביוגרפיה שכתב מי שהיה מפקד הכוחות האמריקניים בשנים החשובות ביותר במלחמת ויאט־נאם, הגעתי בעקבות נסיעה צפויה לוויאט־נאם.

ואסטמורלנד החל את שירותו כמפקד גדוד תותחנים במלחמת העולם השנייה, אך מאחר והשתוקק "להיות צנחן מאז שירותו בפורט בראג" (עמ׳ 21), התנדב לכוחות המוטסים לאחר המלחמה ופיקד "במשך קצת יותר משנה על רגימנט הצנחנים ה־504" (עמ׳ 23). במלחמת קוריאה שימש כ"מפקד צוות־הקרב המוטס ה־187" (עמ׳ 25).

במהלך מלחמת העולם השנייה פגש המחבר בסיציליה "קולונל דינאמי, צעיר, שפיקד על רגימנט צנחנים של הדיביזיה המוטסת ה־82; היה זה ג׳יימס מ. גאבין, שהיה לאחר־מכן מפקד הדיביזיה" (עמ׳ 21). השניים היו לידידים קרובים ולימים סיפר לו גנרל גאבין על מקרה משעשע שקרה לו כאשר הוזמן להרצות במכללת חיל האוויר. מפקד המכללה, קצין בדרגת גנרל, הציגו כאדם "שנכנס להיסטוריה כטקטיקן וכאסטרטג; אחד מגדולי החיילים שבכל הזמנים" (עמ׳ 21). אולם אז חזר הגנרל שוב ושוב על המשפט בדבר היות המרצה אחד מגדולי החיילים שבכל הזמנים ולבסוף אמר "לכל הרוחות, מה בעצם שמך?" (עמ׳ 21).

כשפיקד על האקדמיה הצבאית ואסט־פוינט, זכו החניכים למספר הרצאות אורח שנשאו אישים בולטים בממשל ובצבא. כך למשל, נאם בפני הצוערים הגנרל דאגלס מק־ארתור שהדגיש בפניהם ציווי שנכון למפקדים בכל הצבאות:

"משימתכם נשארת קבועה, מוחלטת וללא שינוי – לנצח במלחמותינו. כל דבר אחר בקריירות המקצועיות שלכם אינו אלא מתלווה ליעוד חיוני זה. אין פירושו של דבר שאתם מחרחרי מלחמה. אדרבה, החייל, יותר מכל אדם אחר, מתפלל לשלום, כי הוא נפגע בפגעי המלחמה הקשים ביותר ונושא את צלקותיה העמוקות ביותר" (עמ׳ 33).

מרצה בולט אחר היה הנשיא ג׳ון פ. קנדי, שבישר על סוג מלחמה "חדש באינטנסיביות שלו אולם ישן במקורו – מלחמה של אנשי גרילה, חתרנים, מתקוממים, רוצחים; מלחמה על ידי מארב במקום קרב פתוח, הסתננות במקום תקיפה, חתירה לניצחון באמצעות ערעור האויב והתשתו במקום כניסה לקרב עמו" (עמ׳ 36). קנדי ציין בפניהם כי כאשר האויב נראה לעין וניתן לאתרו וללחום בו בשדה הקרב הרי שזהו אתגר פשוט יחסית, גם אם לא קל. אך עימות "איטי, ממושך, עם אויב נסתר, לרוב תהייה זו בוודאי לחימה קשה…" (עמ׳ 36).

לקרוא ולחשוב על המלחמות שבהן לוחמת ישראל כבר כמה עשורים, משהיית צה"ל בלבנון ועד ל"חרבות ברזל". כך או כך, בשנת 1964 מונה ואסטמורלנד למפקד פיקוד הסיוע הצבאי בוויאט־נאם (MACV) ופגש בדיוק בסוג המלחמה שתיאר קנדי.

ואסטמורלנד נחשב לאביה של שיטת הלחימה "חפש והשמד" וגם למי שיישם את הגישה לפיה ההישג המדיד היחידי הוא ספירת הגופות של חיילי אויב, או במילים פשוטות, כמה הרגנו? גישה שהביאה לדיווחים מנופחים בדבר פגיעה בכוחות האויב ושבינה לבין ניצחון במלחמה אין ממש. הגם שפגיעה קשה באויב היא רכיב הכרחי באסטרטגיה יעילה, היא אינה יכולה להיות חזות הכל.

כדוגמה ללחימת הכוחות בפיקודו, ראוי להזכיר את קרב איא דראנג, שהתרחש בנובמבר 1965 והיה לאחד הקרבות הקשים ביותר במלחמה (לקריאה נוספת מומלצים הספר והסרט "חיילים היינו"). עיקר הלחימה הוטלה על "הגדוד ה־1, מרגימנט הפרשים ה־7, בפיקודו של לויטננט־קולונל הרולד מור, הצעיר, ששירת אצלי בדיביזיה המוטסת ה־82 בפורט בראג כסגן־משנה" (עמ׳ 142).

"גדודו של מור הוטס במסוקים אל שטח־נחיתה מכוסה עשב־פיל בגובה קומת אדם, זרוע תלי נמלים, והונחת כמעט ישירות על שניים מהריגמנטים הצפון־ויאט־נאמיים. אלה נטשו מייד את התקפתם על פליימי ותקפו את גדודו של מור" (עמ׳ 142). ואסטמורלנד ציין כי "בלחימה מן העזות ביותר, שידעו גייסות אמריקניים אי־פעם, הדפו אנשיו של מור בעזרת יתר כוחות הבריגדה ה־3 התקפה צפון־ויאט־נאמית אחת – ובעקבותיה – שניה – במשך ששה ימים, מה־14 בנובמבר עד ל־19" (עמ׳ 142).

"תקיפות מטוסי בי־52, שנערכו מדי יום בסביבות הר צ׳ופונג, היו השימוש הראשון במפציצים הגדולים לצורך סיוע טקטי ישיר לגייסות היבשה. עם שוך הקרבות, כאשר נסוגו כל שלושת הרגימנטים לקמבודיה, השאירו מאחוריהם יותר מ־1,300 הרוגים" (עמ׳ 142). במודיעין שהושג מאוחר יותר ניכר כי צפון־ויאט־נאם "הודה באבידות הכבדות, אך הצדיק אותן בטענו כי הלקחים שנלמדו היו שקולים כנגד מותם של מאה אלף איש" (עמ׳ 142).

ואסטמורלנד, שנכח בתחקירי הרגימנט, ציין בספר כי לויטננט־קולונל מור קבע בסופם כי הניצחון הקרב באיא דראנג הושג תודות ל"חיילים אמיצים וה־מ־16" (עמ׳ 143). יש בכך מן הצדק. הקרב הוא אחד מאותם מקרים שבהם עם כל כח האש מי שמנצח בקרב הם "המגפיים שעל הקרקע".

מעניין לקרוא בספר שואסטמורלנד פיקד במלחמה גם על כוחות דרום ויאט־נאמיים, דרום קוריאנים, תאילנדים ניו־זילנדים ואוסטרלים. מאיכות הלחימה של האחרונים התרשם במיוחד. כך למשל, מלחימת גדוד חי"ר אוסטרלי בלונג טאן בסוף קיץ 1966 (שעליו מבוסס הסרט המצוין "סכנה קרובה").

"שעה שפלוגה סרקה מטע גומי ונתקלה חזיתית בכוח אויב שמנה 1,500 איש. בגשם מונסון מסנוור, שמנע סיוע אוויר טקטי, הדפה הפלוגה שמנתה מעט מעל למאה לוחמים גלי התקפה זה אחר זה, במשך שלוש שעות. משאזלה תחמושתם יצאו טייסי מסוקים אוסטרליים לתספק אותם למרות אש האויב העזה והגשם השוטף. מאחר והגשמים העזים השתיקו כל רעש, עלה בידי שתי פלוגות על גבי נגמ"שים להתקרב אל הפלוגה המותקפת בטרם גילו אותן ה־וי.סי. כשתקף כוח התיגבור, נסוג האויב והותיר אחריו 265 הרוגים. לאוסטרלים אבדו 17 הרוגים, מרביתם ברגעי ההיתקלות הראשונים" (עמ׳ 234).

למרות ניסיונות אפולוגטיים של המחבר לתאר את כוחותיו כמי שהיו ערוכים למתקפת הטאט, שהחלה ב-30 בינואר 1968 (יומה הראשון של תחילת השנה הירחית, חג הטאט אשר נקרא גם "חג האביב"), הרי שהוויאט־קונג (שכונו וי.סי או צ׳ארלי) וצבא צפון־ויאט־נאם השיגו הפתעה מלאה. באנדרלמוסיה שנוצרה באותו לילה ראשון של המתקפה, כל יחידה הייתה לעצמה כנגד האויב. לקרוא על כך כיום, נוכח מתקפת הפתע של חמאס ב־7 באוקטובר 2023, מרגיש מוכר להטריד.

בתגובה הפעיל ואסטמורלנד עוצמת אש אדירה כדי להדוף את המתקפה. כך למשל, באופן שבו התמודד עם המצור שהטילו כוחות צבא צפון ויאט־נאם על בסיס הנחתים בקהא סאן וקבע כי היא לא תהיה עוד דיאן ביאן פו (בהתייחסו לתבוסת הצרפתים שכותרו באורח דומה 14 שנים קודם לכן). אמנם, כתב, הצפון־ויאט־נאמים "עשויים לנסות להפוך את קהא סאן לדיאן ביאן פו שנייה; אולם, היינו מודעים לשוני הבולט שבשני המצבים ומשוכנעים, שנוכל להחזיק בקהא סאן בכוח־יבשה קטן יחסית, אם הוא נתמך בעוצמת־אש כבירה" (עמ׳ 303).

ואסטמורלנד הקצה סיוע אווירי צמוד היקף חסר תקדים ויזם את מבצע "פגאסוס", נחיתת סער מפתיעה במסוקים שתבצע דיביזיית הפרשים המוטסת ה־1 בפיקוד גנרל ג׳ון (ג׳אק) טולסון, קצין צנחנים עתיר ניסיון קרבי, על הגבעות הסמוכות לקהא סאן.

לדבריו, "הלחימה העזה ביותר בקהא סאן התנהלה סביב המוצבים המרוחקים על ראשי הגבעות. ברור היה שהצפון ויאט־נאמים שאפו להשתלט על ראשי הגבעות, בטרם יתקפו את הבסיס עצמו, אך מול הנחתים שגילו כדרכם אומץ־לב רב, לא היה להם כל סיכוי להצליח. ב־1 באפריל פתחה דיביזיית הפרשים ה־1, בפיקודו של ג׳אק טולסון, במבצע "פאגסוס", כדי להקים מחדש מגע־יבשתי נתקלה בהתנגדות אויב מינימלית. בו־בזמן נעו נחתים אמריקנים לאורך דרך מס׳ 9 מערבה, מטהרים ומתקנים את הכביש" (עמ׳ 313).

ואסטמורלנד כתב כי "אנשי גדוד ההנדסה ה־11 של הנחתים עשו מלאכה ראויה לציון, ושיגרתי להם דברי הערכה אישיים. כשהם קרבו אל קהא סאן, יצאו מן הבסיס אנשים מרגימנט הנחתים ה־26, והקימו מגע עם גדוד ההנדסה ה־11 ב־6 באפריל" (עמ׳ 313). המצור הוסר. 

לתפיסתו, "בפתחו במיתקפת הטאט שינה האויב באופן ברור את האסטרטגיה שלו – ממלחמה מתמשכת, ארוכה – אשר על פיה ערכתי עד אותה עת את תכניותי ואת מסעי – למלחמה קצרה, נועזת. במהלך זה החל כישלון חמור ואפילו טראומטי" (עמ׳ 318).

המתקפה הייתה כישלון צבאי. הצבא האמריקני הדף את הכוחות הפולשים, הביס אותם בכל קרב ופירק למעשה את הויאט־קונג ככוח לוחם. אבל מתקפת הטאט המחישה שלמערכה יש נדבכים חשובים לא פחות מן המתרחש בשדה הקרב, אחד מהם הוא הקרב על התודעה של הצד שכנגד. ניתן, כפי שהוכיחה מתקפת הטאט או מתקפת הפתע המצרית ב־1973, להפסיד בשדה הקרב ועדיין לרשום הישג תודעתי חשוב ואף לנצח את המערכה כולה. האמריקנים אולי ניצחו בוויאט־נאם בכל קרב, אבל הפסידו את המלחמה.

יש מי שתיאר את התקשורת בספרו כגורם תבוסתני, שאחראי לכך שבדעת הקהל האמריקנית נתפסה המערכה ככישלון. יש בביקורת הזו דמיון לא מבוטל לביקורת שהשמיעו תומכי הנשיא טראמפ (וגורמים בישראל) כנגד התקשורת כיום, אך תפקיד התקשורת הוא לשמש ככלב השמירה של הדמוקרטיה, לתאר דברים כהווייתם ולספר את האמת (למשל, שהמדינה מנהלת מערכה צבאית חסרת תוחלת שלא משרתת את האינטרסים שלה) גם כשהיא לא נעימה לאוזן. 

בעקבות מתקפת הטאט סיים ואסטמורלנד את תפקידו בוויאט־נאם, אולם האמריקנים אינם משליכים את אנשיהם כשאלו נכשלים כפי שנוטים לעשות במדינות אחרות (לא תמיד, את אדמירל האזבנד קימל, שפיקד על כוחות הצי בפרל הארבור שלחו הביתה, אבל מפקדים אחרים לאורך השנים שנכשלו אך לא התרשלו, נותרו בתפקידם ואף קודמו). את הניסיון היקר מפז שרכשו אותם מפקדים רותמים בצבא האמריקני לבניין כוח והכשרה. ואסטמורלנד, אם כן, קודם לראש מטה צבא היבשה.

בשנת 1970, כראש מטה הצבא, היה ואסטמורלנד מעורב בתכנון הפשיטה על מחנה השבויים בסון טאי, כ־37 ק"מ ממערב להאנוי. הכוח הפושט, בפיקוד קולונל ארתור ("הפר") סיימונס, כלל "מתנדבים מהכוחות המיוחדים ומחיל האוויר" (עמ׳ 278). ואכן, לאחר תקופת הכנות ממושכת, "הפשיטה נערכה ב־21 בנובמבר. היא בוצעה ללא פגם, איש לא אבד. הצרה היחידה הייתה: המחנה היה ריק" (עמ׳ 278). השבויים הוצאו ממנו זמן מה קודם לכן ועדיין הפשיטה היא דוגמה למחויבות אומה לאנשיה שבידי האויב, מחויבות מהסוג שהייתה אחת ממטרות המלחמה המרכזיות של ישראל במלחמת "חרבות ברזל".

בסיכום ספרו ציין המחבר כי "מחיר השגת החופש אינו זול לעולם, אך לא קיים מחיר קיומו של חופש. לעומת זאת אם אי־פעם עומד לקרות מעשה ויאט־נאם נוסף, חייבים להסביר לעם האמריקני בגילוי־לב מדוע הוא עומד להעשות, ומה טיב הקורבנות שיידרש לשאת בהם" (עמ׳ 382). זוהי הערה חשובה מאוד. כלומר, אומות מוכנות לשלם מחיר כבד להשגת אינטרסים כשברור להן מדוע נדרשת השגתם וכאשר הם מדידים וברי השגה. בוויאט־נאם לא יצאה ארצות הברית להשיג אינטרס שכזה והמלחמה התבררה כאיוולת. אבל אין זה אומר שתמיד זה יהיה כך.

ספרו של ואסטמורלנד מרתק וקולח, אך קשה להימלט מכך שמדובר בספר שבסיכומו של דבר מסתכם בציטוט של מאמן הפוטבול האמריקני וינס לומבארדי (שמשקף את עמדתם של שורה ארוכה של גנרלים מכל הזמנים): לא הפסדנו. המשחק נגמר לפני שהספקנו לנצח.

"מפקד חייב לצפות מראש לא רק בעיות ומסעים אפשריים של האויב, אלא גם הזדמנויות. הוא חייב להיות מוכן לנצל תבוסת האויב, כדי להגביר את ההצלחה" (עמ׳ 318).

לספר "חייל מדווח" מאת גנרל ויליאם ואסטמורלנד (הוצאת מערכות, שנת 1979), האוטוביוגרפיה שכתב מי שהיה מפקד הכוחות האמריקניים בשנים החשובות ביותר במלחמת ויאט־נאם, הגעתי בעקבות נסיעה צפויה לוויאט־נאם.

ואסטמורלנד החל את שירותו כמפקד גדוד תותחנים במלחמת העולם השנייה, אך מאחר והשתוקק "להיות צנחן מאז שירותו בפורט בראג" (עמ׳ 21), התנדב לכוחות המוטסים לאחר המלחמה ופיקד "במשך קצת יותר משנה על רגימנט הצנחנים ה־504" (עמ׳ 23). במלחמת קוריאה שימש כ"מפקד צוות־הקרב המוטס ה־187" (עמ׳ 25).

במהלך מלחמת העולם השנייה פגש המחבר בסיציליה "קולונל דינאמי, צעיר, שפיקד על רגימנט צנחנים של הדיביזיה המוטסת ה־82; היה זה ג׳יימס מ. גאבין, שהיה לאחר־מכן מפקד הדיביזיה" (עמ׳ 21). השניים היו לידידים קרובים ולימים סיפר לו גנרל גאבין על מקרה משעשע שקרה לו כאשר הוזמן להרצות במכללת חיל האוויר. מפקד המכללה, קצין בדרגת גנרל, הציגו כאדם "שנכנס להיסטוריה כטקטיקן וכאסטרטג; אחד מגדולי החיילים שבכל הזמנים" (עמ׳ 21). אולם אז חזר הגנרל שוב ושוב על המשפט בדבר היות המרצה אחד מגדולי החיילים שבכל הזמנים ולבסוף אמר "לכל הרוחות, מה בעצם שמך?" (עמ׳ 21).

כשפיקד על האקדמיה הצבאית ואסט־פוינט, זכו החניכים למספר הרצאות אורח שנשאו אישים בולטים בממשל ובצבא. כך למשל, נאם בפני הצוערים הגנרל דאגלס מק־ארתור שהדגיש בפניהם ציווי שנכון למפקדים בכל הצבאות:

"משימתכם נשארת קבועה, מוחלטת וללא שינוי – לנצח במלחמותינו. כל דבר אחר בקריירות המקצועיות שלכם אינו אלא מתלווה ליעוד חיוני זה. אין פירושו של דבר שאתם מחרחרי מלחמה. אדרבה, החייל, יותר מכל אדם אחר, מתפלל לשלום, כי הוא נפגע בפגעי המלחמה הקשים ביותר ונושא את צלקותיה העמוקות ביותר" (עמ׳ 33).

מרצה בולט אחר היה הנשיא ג׳ון פ. קנדי, שבישר על סוג מלחמה "חדש באינטנסיביות שלו אולם ישן במקורו – מלחמה של אנשי גרילה, חתרנים, מתקוממים, רוצחים; מלחמה על ידי מארב במקום קרב פתוח, הסתננות במקום תקיפה, חתירה לניצחון באמצעות ערעור האויב והתשתו במקום כניסה לקרב עמו" (עמ׳ 36). קנדי ציין בפניהם כי כאשר האויב נראה לעין וניתן לאתרו וללחום בו בשדה הקרב הרי שזהו אתגר פשוט יחסית, גם אם לא קל. אך עימות "איטי, ממושך, עם אויב נסתר, לרוב תהייה זו בוודאי לחימה קשה…" (עמ׳ 36).

לקרוא ולחשוב על המלחמות שבהן לוחמת ישראל כבר כמה עשורים, משהיית צה"ל בלבנון ועד ל"חרבות ברזל". כך או כך, בשנת 1964 מונה ואסטמורלנד למפקד פיקוד הסיוע הצבאי בוויאט־נאם (MACV) ופגש בדיוק בסוג המלחמה שתיאר קנדי.

ואסטמורלנד נחשב לאביה של שיטת הלחימה "חפש והשמד" וגם למי שיישם את הגישה לפיה ההישג המדיד היחידי הוא ספירת הגופות של חיילי אויב, או במילים פשוטות, כמה הרגנו? גישה שהביאה לדיווחים מנופחים בדבר פגיעה בכוחות האויב ושבינה לבין ניצחון במלחמה אין ממש. הגם שפגיעה קשה באויב היא רכיב הכרחי באסטרטגיה יעילה, היא אינה יכולה להיות חזות הכל.

כדוגמה ללחימת הכוחות בפיקודו, ראוי להזכיר את קרב איא דראנג, שהתרחש בנובמבר 1965 והיה לאחד הקרבות הקשים ביותר במלחמה. עיקר הלחימה הוטלה על "הגדוד ה־1, מרגימנט הפרשים ה־7, בפיקודו של לויטננט־קולונל הרולד מור, הצעיר, ששירת אצלי בדיביזיה המוטסת ה־82 בפורט בראג כסגן־משנה" (עמ׳ 142).

"גדודו של מור הוטס במסוקים אל שטח־נחיתה מכוסה עשב־פיל בגובה קומת אדם, זרוע תלי נמלים, והונחת כמעט ישירות על שניים מהריגמנטים הצפון־ויאט־נאמיים. אלה נטשו מייד את התקפתם על פליימי ותקפו את גדודו של מור" (עמ׳ 142). ואסטמורלנד ציין כי "בלחימה מן העזות ביותר, שידעו גייסות אמריקניים אי־פעם, הדפו אנשיו של מור בעזרת יתר כוחות הבריגדה ה־3 התקפה צפון־ויאט־נאמית אחת – ובעקבותיה – שניה – במשך ששה ימים, מה־14 בנובמבר עד ל־19" (עמ׳ 142).

"תקיפות מטוסי בי־52, שנערכו מדי יום בסביבות הר צ׳ופונג, היו השימוש הראשון במפציצים הגדולים לצורך סיוע טקטי ישיר לגייסות היבשה. עם שוך הקרבות, כאשר נסוגו כל שלושת הרגימנטים לקמבודיה, השאירו מאחוריהם יותר מ־1,300 הרוגים" (עמ׳ 142). במודיעין שהושג מאוחר יותר ניכר כי צפון־ויאט־נאם "הודה באבידות הכבדות, אך הצדיק אותן בטענו כי הלקחים שנלמדו היו שקולים כנגד מותם של מאה אלף איש" (עמ׳ 142).

ואסטמורלנד, שנכח בתחקירי הרגימנט, ציין בספר כי לויטננט־קולונל מור קבע בסופם כי הניצחון הקרב באיא דראנג הושג תודות ל"חיילים אמיצים וה־מ־16" (עמ׳ 143). יש בכך מן הצדק. הקרב הוא אחד מאותם מקרים שבהם עם כל כח האש מי שמנצח בקרב הם "המגפיים שעל הקרקע".

למרות ניסיונות אפולוגטיים של המחבר לתאר את כוחותיו כמי שהיו ערוכים למתקפת הטאט, שהחלה ב-30 בינואר 1968 (יומה הראשון של תחילת השנה הירחית, חג הטאט אשר נקרא גם "חג האביב"), הרי שהוויאט־קונג וצבא צפון־ויאט־נאם השיגו הפתעה מלאה. באנדרלמוסיה שנוצרה באותו לילה ראשון של המתקפה, כל יחידה הייתה לעצמה כנגד האויב. לקרוא על כך כיום, נוכח מתקפת הפתע של חמאס ב־7 באוקטובר 2023, מרגיש מוכר להטריד.

בתגובה הפעיל ואסטמורלנד עוצמת אש אדירה כדי להדוף את המתקפה. כך למשל, באופן שבו התמודד עם המצור שהטילו כוחות צבא צפון ויאט־נאם על בסיס הנחתים בקהא סאן וקבע כי היא לא תהיה עוד דיאן ביאן פו (בהתייחסו לתבוסת הצרפתים שכותרו באורח דומה 14 שנים קודם לכן). אמנם, כתב, הצפון־ויאט־נאמים "עשויים לנסות להפוך את קהא סאן לדיאן ביאן פו שנייה; אולם, היינו מודעים לשוני הבולט שבשני המצבים ומשוכנעים, שנוכל להחזיק בקהא סאן בכוח־יבשה קטן יחסית, אם הוא נתמך בעוצמת־אש כבירה" (עמ׳ 303).

ואסטמורלנד הקצה סיוע אווירי צמוד היקף חסר תקדים ויזם את מבצע "פגאסוס", נחיתת סער מפתיעה במסוקים שתבצע דיביזיית הפרשים המוטסת ה־1 בפיקוד גנרל ג׳ון (ג׳אק) טולסון, קצין צנחנים עתיר ניסיון קרבי, על הגבעות הסמוכות לקהא סאן.

לדבריו, "הלחימה העזה ביותר בקהא סאן התנהלה סביב המוצבים המרוחקים על ראשי הגבעות. ברור היה שהצפון ויאט־נאמים שאפו להשתלט על ראשי הגבעות, בטרם יתקפו את הבסיס עצמו, אך מול הנחתים שגילו כדרכם אומץ־לב רב, לא היה להם כל סיכוי להצליח. ב־1 באפריל פתחה דיביזיית הפרשים ה־1, בפיקודו של ג׳אק טולסון, במבצע "פאגסוס", כדי להקים מחדש מגע־יבשתי נתקלה בהתנגדות אויב מינימלית. בו־בזמן נעו נחתים אמריקנים לאורך דרך מס׳ 9 מערבה, מטהרים ומתקנים את הכביש" (עמ׳ 313).

ואסטמורלנד כתב כי "אנשי גדוד ההנדסה ה־11 של הנחתים עשו מלאכה ראויה לציון, ושיגרתי להם דברי הערכה אישיים. כשהם קרבו אל קהא סאן, יצאו מן הבסיס אנשים מרגימנט הנחתים ה־26, והקימו מגע עם גדוד ההנדסה ה־11 ב־6 באפריל" (עמ׳ 313). המצור הוסר.

לתפיסתו, "בפתחו במיתקפת הטאט שינה האויב באופן ברור את האסטרטגיה שלו – ממלחמה מתמשכת, ארוכה – אשר על פיה ערכתי עד אותה עת את תכניותי ואת מסעי – למלחמה קצרה, נועזת. במהלך זה החל כישלון חמור ואפילו טראומטי" (עמ׳ 318).

המיתקפה הייתה כישלון צבאי. הצבא האמריקני הדף את הכוחות הפולשים, הביס אותם בכל קרב ופירק למעשה את הויאט־קונג ככוח לוחם. אבל מתקפת הטאט המחישה שלמערכה יש נדבכים חשובים לא פחות מן המתרחש בשדה הקרב, אחד מהם הוא הקרב על התודעה של הצד שכנגד. ניתן, כפי שהוכיחה מתקפת הטאט או מתקפת הפתע המצרית ב־1973, להפסיד בשדה הקרב ועדיין לרשום הישג תודעתי חשוב ואף לנצח את המערכה כולה. האמריקנים אולי ניצחו בוויאט־נאם בכל קרב, אבל הפסידו את המלחמה.

יש מי שתיאר את התקשורת בספרו כגורם תבוסתני, שאחראי לכך שבדעת הקהל האמריקנית נתפסה המערכה ככישלון. יש בביקורת הזו דמיון לא מבוטל לביקורת שהשמיעו תומכי הנשיא טראמפ (וגורמים בישראל) כנגד התקשורת כיום, אך תפקיד התקשורת הוא לשמש ככלב השמירה של הדמוקרטיה, לתאר דברים כהווייתם ולספר את האמת (למשל, שהמדינה מנהלת מערכה צבאית חסרת תוחלת שלא משרתת את האינטרסים שלה) גם כשהיא לא נעימה לאוזן.

בעקבות מתקפת הטאט סיים ואסטמורלנד את תפקידו בוויאט־נאם, אולם האמריקנים אינם משליכים את אנשיהם כשאלו נכשלים כפי שנוטים לעשות במדינות אחרות (לא תמיד, את אדמירל האזבנד קימל, שפיקד על כוחות הצי בפרל הארבור שלחו הביתה, אבל מפקדים אחרים לאורך השנים שנכשלו אך לא התרשלו, נותרו בתפקידם ואף קודמו). את הניסיון היקר מפז שרכשו אותם מפקדים רותמים בצבא האמריקני לבניין כוח והכשרה. ואסטמורלנד, אם כן, קודם לראש מטה צבא היבשה.

בשנת 1970, כראש מטה הצבא, היה ואסטמורלנד מעורב בתכנון הפשיטה על מחנה השבויים בסון טאי, כ־37 ק"מ ממערב להאנוי. הכוח הפושט, בפיקוד קולונל ארתור ("הפר") סיימונס, כלל "מתנדבים מהכוחות המיוחדים ומחיל האוויר" (עמ׳ 278). ואכן, לאחר תקופת הכנות ממושכת, "הפשיטה נערכה ב־21 בנובמבר. היא בוצעה ללא פגם, איש לא אבד. הצרה היחידה הייתה: המחנה היה ריק" (עמ׳ 278). השבויים הוצאו ממנו זמן מה קודם לכן ועדיין הפשיטה היא דוגמה למחויבות אומה לאנשיה שבידי האויב, מחויבות מהסוג שהייתה אחת ממטרות המלחמה המרכזיות של ישראל במלחמת "חרבות ברזל".

בסיכום ספרו ציין המחבר כי "מחיר השגת החופש אינו זול לעולם, אך לא קיים מחיר קיומו של חופש. לעומת זאת אם אי־פעם עומד לקרות מעשה ויאט־נאם נוסף, חייבים להסביר לעם האמריקני בגילוי־לב מדוע הוא עומד להעשות, ומה טיב הקורבנות שיידרש לשאת בהם" (עמ׳ 382). זוהי הערה חשובה מאוד. כלומר, אומות מוכנות לשלם מחיר כבד להשגת אינטרסים כשברור להן מדוע נדרשת השגתם וכאשר הם מדידים וברי השגה. בוויאט־נאם לא יצאה ארצות הברית להשיג אינטרס שכזה והמלחמה התבררה כאיוולת. אבל אין זה אומר שתמיד זה יהיה כך.

ספרו של ואסטמורלנד מרתק וקולח, אך קשה להימלט מכך שמדובר בספר שבסיכומו של דבר מסתכם בציטוט של מאמן הפוטבול האמריקני וינס לומבארדי (שמשקף את עמדתם של שורה ארוכה של גנרלים מכל הזמנים): לא הפסדנו. המשחק נגמר לפני שהספקנו לנצח.