זה היה ההיינליין הראשון שלי. כלומר ההיינלין. אני לא בטוחה לגמרי. אמנם הכריכה וויקיפדיה והכתיב האנגלי והתעתיק הפונטי מצדדים כולם בהיינליין, אבל סימניה חולקת כבוד להפרעת הזהות הדיסוציאטיבית של רוברט ומפרידה בין היינליין, שכתב את "החתול העובר דרך קירות", "האבן המתגלגלת", "הפלישה לכדור הארץ" ו"הפנטזיות של היינליין", לבין היינלין, שכתב את כל השאר.

זה לא יהיה ההיינלמהשמו האחרון שלי, שכן "הגבעות הירוק

ספר מדע בדיוני קצר, קליל למדי, שבמרכזו טכנולוגיה המאפשרת העברת אנשים וציוד ממקומות שונים ביקום דרך חורים במרקם של היקום.
גיבור הספר הוא נער צעיר, בתחילת גיל ההתבגרות, שמשתתף בתכנית לימודים הכוללת משימת הישרדות קיצונית למדי - להיות משוגר יחד עם בני ובנות כיתתו דרך חור כזה, אל עולם חדש ולא מוכר שלא מופה מעולם וכף רגל אנושית לא דרכה בו אי פעם, ולשרוד שם משך זמן קצר.
גיבור הסיפור ובני כיתתו נתקלים,

כל ביקורת אני צריך לחשוב מחדש איך אני מתחיל? מה תהיה שורת הפתיחה שלי, שלא תגרום לאנשים לסגור את האתר בפאניקה?
אחת הפתיחות שאני כל פעם מונע ממני להשתמש בהם היא - "ספויילר קטן - יום אחד כולנו נמות", ומכיוון שאני קורא מד"ב זה מתאים כמעט לכל ספר שאני כותב עליו ביקורת. אני מאוד אוהב המשפט הזה, הוא מסכם לא רע את תמצית קיומנו הן כתור אתאיסט והן כתור תאיסט. אחרי הכול, הסוף באמת כולנו נמות. ( וחלקנו נחזו

בעולם שבו אפשר לעבור ממקום למקום במנהרה, בכמעט אפס זמן, אין צורך בחלליות כדי להגיע לכוכבים רחוקים ויישוב כוכבים דמויי כדור הארץ אפשרי ומעשי.
תלמיד תיכון לקח קורס בהשרדות בינכוכבית, שבסיומו עליו לעבור סדרת השרדות בתנאים לא ידועים מראש.
הבחור עובר דרך מנהרה ו...ואז מתחילה הרפתקאה מרתקת שבה אי אפשר לנחש מה עומד לקרות ברגע הבא.
הספר מציג את תפיסת העולם של רוברט היינלין לגבי החברה הרצויה. זו שבה כל

לעיתים אני מתקשה לקרוא ספרות "כבדה", לעיתים אני טרוד, לעיתים אני קורא בטיסות (ורעש המטוס מפריע לי לקרוא משהו "כבד"). בעיתות כאלה אני מעדיף לקרוא משהו פשוט ולא רציני מידי, רומן רגעי, לא משהו שצריכים לחשוב או להתעמק בו, או רחמנה לצלן, ספר שכל פסקה בו יש לקרוא אותו שוב ושוב על מנת להבין או לדמיין את הסיטואציה או המיקום.

במצבים מעין אלה, אני מתאהב מחדש ברוברט היינלין, קל, מותח, חמוד לא רציני מידי(=